חודש עבר בין פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בסעק 722-09-11 מדינת ישראל נ' ההסתדרות הרפואית בישראל, בו פסל בית הדין הארצי את ההתפטרות הקולקטיבית של המתמחים בטענה צורנית כי מכתבי ההתפטרות שלהם הינם בעלי נוסח אחיד, חסרי עמידה בדירשות הפורמאליות של מכתבי התפטרות, ועד ההחלטה בסקכ 2376-10-11 מדינת ישראל נ' ההסתדרות הרפואית בישראל בו פסל בית הדין את ההתפטרות בטענה שהיא צעד קולקטיבי. בקליפת אגוז, אני לא רוצה לדון בשאלה האם צדק בית הדין או לא, שכן לדעתי שגה במספר נקודות שגרמו לפסק הדין להראות כפי שנראה, אלא לדון באיך הכווינה המדינה את התוצאה.
אחד הכללים החשובים בשיטת המשפט שלנו הוא audi alteram partem: החובה לשמוע את הצד השני. כלומר, כאשר אדם פלוני פונה לבית המשפט ומבקש סעד כלשהוא (נניח, הריסת בית שפלש למקרקעין שלו) חובה על בית המשפט לשמוע את כל הגורמים אשר יפגעו ממתן הסעד (עא 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה). כלומר, בעת שבא בית המשפט לבקש סעד כנגד התפטרות קולקטיבית של מתמחים, היה עליו לצרף את כל 760 המתמחים אשר חתמו על מכתבי התפטרות ולא רק שבעה מתמחים אשר הועמדו כנציגי ציבור המתמחים.
מרגע שבחרה המדינה לא לפנות לקבלת צווים אישיים, היא העמידה בפני בית הדין רק ברירה אחת: יש נציגים, וחייבים להסתכל עליהם כנציגים. מאותו הרגע, בית הדין לא היה יכול להחליט אחרת, כיוון שהוא כלל לא שמע את טענותיהם של 753 מתמחים אשר לא היו צד להליך. הוא לא חקר אותם, לא בחן את כנות התפטרותם והיותה אישית ולא שאל אותם לגבי צרותיהם. אותה החלטה פוגעת, יותר מכל, בנכונות ההליך המשפטי.
בית דין מוסמך היה מתקשה ליתן צו המופנה כלפי מי שאינו צד להליך. דמיינו כרגע שפלוני היה תובע את אלמוני על סכום של 1,000 ש"ח, והיה טוען כי גם אחיו חב לו כסף. בית המשפט לא היה יכול לפסוק לטובת פלוני כי גם אחיו של אלמוני ישלם כסף, כיוון שאותו אח לא היה צד להליך, וסעד מעולם לא נתבע ממנו.
כאן המדינה בחרה להגדיר את ההליך, מראש, כהליך קיבוצי, וזאת למרות שלא ברור כלל וכלל שמדובר בקבוצה. השלב הראשון שהיתה המדינה צריכה לעבור הוא להוכיח כי מדובר בקבוצה מאורגנת, וזאת לא היתה יכולה לעשות באמצעות הצגה של שבעה מתמחים בלבד.
לכן, כאשר המדינה ניסחה בקשה ל"סעדים זמניים דחופים וצווי מניעה קבועים אשר יאסרו על הר"י "ובכלל זה על כלל הרופאים שהגישו החל מיום 4 בספטמבר את המכתבים הנחזים להיות מכתב 'התפטרות', המועסקים בבתי החולים הממשלתיים לרבות בבתי החולים הממשלתיים-עירוניים, לנקוט בצעדים ארגוניים ו/או שיבושי עבודה כלשהם ולקיים את העבודה במלואה וכסדרה, ובכלל זה למנוע את ה'התפטרות' הקולקטיבית של הרופאים המתמחים"" היא לא ביקשה סעד כלל וכלל נגד מלוא הרופאים, אלא רק לבקש מההסתדרות הרפואית לכפות על הרופאים את המשך העבודה.
הצו, על פי בית המשפט, ניתן לגבי ההסתדרות הרפואית וכל יחיד מיחידיה. אכן, במצב כזה יכולים המתמחים להתפטר מהר"י, ולא להיות "יחיד מיחידיה" ולחסות תחת מרות הצו, שכן במקרה כזה ההסכם הקיבוצי עוד יחול עליהם (סבא 32690-10-10 הסתדרות העובדים הכללית נ' כח לעובדים) אבל למרות שההסכם הקיבוצי חל עליהם, הם לא היו צד לתובענה ולכן הצו שמורה על ביטול ההתפטרות לאו דווקא.
מה שקשה לי מאוד עם בית המשפט הוא לאו דווקא תוצאת פסק הדין, שכן היא לא ממש תעמוד במבחן המציאות, אלא שהוא לא הסכים להגיד מתי כן יאפשר לעובד להתפטר. כלומר, בית המשפט פוסל את ההתפטרות הנוכחית, אבל הוא לא מסביר לעובדים שרוצים באמת ובתמים להפסיק את יחסי העבודה כיצד אפשר לסיימם.
מעניין. חלקת את התובנה הזו עם מייצגי המתמחים?
ברור שלא,
אין להם "מייצגים" אלא כל אחד אינדיבידואל, לא?
:-)
פוסט מאוד מעניין, הנקודה הבעיתית היחידה היא שאתה מניח שהמתמחים רוצים להתפטר. כל מה שהם צריכים לעשות זה להתפטר בהדרגה, אבל במקום הם מנסים להחמיר את המצב, חסדר שיהיה להם מקום עבודה לחזור אליו, להרדן תמיכה מהסטודנטים… ככה ממש לא מתנהג מי שוויתר על מקום העבודה שלו.
בעיות:
א. המתמחים לא באמת רוצים להתפטר (רובם לפחות), והם כן מנסים להשתמש בהתפטרות הזו כמנוף בכדי לפתוח את ההסכם (ואני לגמרי מסכים איתם בקשר לזה).
ב. המתמחים כן מפחדים מההשלכות של ההתפטרות (אובדן ותק, אובדן ההתמחות) אז קל למדינה לעצור אותם כל פעם מחדש. הם יתפטרו רק כקבוצה, וזה משהו שהמדינה לא נותנת להם לעשות.
ג. הם ציבור לא מספיק אלים בכדי להפר צו בית משפט, חוקי או לא חוקי. המתמחים ימשיכו להגיע לבית החולים כל עוד זה מה שאומרים להם לעשות.
ד. https://www.facebook.com/groups/mirsham/
מה אתה מציע, אם הם פוחדים להתפטר כיחידים ואסורים להתפטר כקבוצה, שהם יעשו?
אלי ודרדס,
אם המתמחים לא רוצים להתפטר כיחידים, אז שלא יחתמו על מכתבי התפטרות. זו בדיוק הבעיה שלי עם עמותת מרש"ם ועם הארגון שלהם: הוא פוגע ביכולת שלהם להשמע כאינדיבידואלים. הסיבה שהם מתארגנים היא כי הם חושבים, כיחידים, שההסכם רע להם. הם לא מוכנים, כיחידים, לעמוד בתנאי ההסכם, ולכן הם רוצים לעבוד בצורה שונה.
אני לא חושב שמישהו מהם חתם על מכתבי ההתפטרות בלי כוונה לעזוב את מקום העבודה, הותק והזכויות. זו בדיוק המשמעות של מכתב התפטרות, אתה לא מתכנן לחזור בך.
תחילה אני אתנצל כי אני מעדיף להישאר אלמוני כדי שאוכל באמת להביע את דעתי.
יהונתן, אני לא לחלוטין מבין את הסוגיה המשפטית.
הלוואי וזה היה נכון שהם באמת רוצים להתפטר.
אם זה היה נכון, הם היו מנסים לתאם את תאריכי ההתפטרות שלהם לימים שונים (כך למשל אני מכיר 3 אנשים שהתפטרו ב 02.10 במקום ב 04.10, והם באמת בחוץ).
שניים מהם כבר מצאו עבודה אחרת.
אני חוזר למשפט הראשון שלי.
אני מסכים איתך שיש בעייתיות עם הקביעה של בית המשפט.
מצד שני, באם השוטרים מחליטים מחר להתפטר.
האם בית המשפט יכול לאפשר זאת?
מה לגבי קציני הצבא?
אני חושב שהבעיה העיקרית עם פסיקת הדין של בית המשפט נעוצה בכך שלפני מספר יפה של חודשים הוא לא הסכים בכלל להכיר במרש"ם כגוף המייצג של המתמחים וכעת הוא טוען שהם מאורגנים.
בעיני יש כאן סתירה לוגית.
השאלה הכי חשובה מבחינת המתמחים היא האם בעצם זה שהוא הכיר בהתפטרות שלהם כקולקטיבית הוא לא נתן תוקף משפטי לזכותם להתאגד ולהיפרד מהגוף הראשי שמייצג אותם – הר"י?
הזכות שלהם להתאגד ולטעון לייצוג בלתי הולם היא חשובה מעין כמוה מאחר ואם לומר את האמת רובם לא רוצים להתפטר.
ממש חורה לי כשאני רואה שכותבים "רובם לא באמת רוצים להתפטר".
המשפט הזה הוא עיוות וחוטא לאמת ולמרכיבים בבסיס הפעולה הזו.
רוב המתמחים רוצים להיות רופאים. הם בחרו את המקצוע והשקיעו שנים ברכישת הידע והמיומנות.
השאלה היא האם הם באמת רוצים לעבוד בתנאי העבודה הנוכחיים? (לא כל שכן אחרי שקיבעו את מצבם ומצב המערכת ל9 שנים)
בית הדין לעבודה ביצע עוול נגד אנשים שומרי חוק ובכך החיש את תהליך ההמאסות. אני כסטאז'ר, אחרי שחוויתי את המערכת ואת היחס למתמחים ב-4 השנים האחרונות בהן שהיתי בבתי חולים החלטתי לוותר על העיסוק ברפואה. הפקרת המתמחים ע"י הציבור שממשיך לשתוק היא עוד עלבון בשורה של עלבונות.
ואם בצדק עסקינן – לא מגיע לציבור בישראל את המסירות וההקרבה של האנשים המצויינים הללו. אני מקווה שכיום כבר כולם הבינו שכל הקרבה שלהם כיום היא פשוט העברת אחריות נוספת מהמדינה לכתפיהם כשהמטרה הסופית היא הפרטה של הרפואה (אנחנו כבר רבע דרך שם).
אם אתם רוצים להיות רופאים – תעשו לעצמכם טובה וסעו לחו"ל או עכבו את ההתמחות בכמה שנים. 10-15 שנה מהיום יהיו כאן בתי חולים פרטיים, עם מחלקות פנימיות וטיפול נמרץ, קידום אקדמי ומתמחים.
אם הבנתי אותך נכון, יהונתן – כל מה שעל המתמחה שאכן מעוניין להפסיק לעבוד לעשות הינו לכתוב מכתב רשום להסתדרות הרפואית שבו הוא מודיע על הפסקת חברותו בהסתדרות לאלתר, ומאותו רגע אין הוא חייב לציית לצו. האם הבנתי נכון את הפירוש שלך?
— אריק
לא (ובלי שזה יהיה ייעוץ משפטי מחייב),
כל מה שהמתמחה צריך לעשות הוא קודם כל להתפטר מההסתדרות הרפואית, ואז אחר כך לכתוב מכתב התפטרות אישי ועומד בדרישות החוק, ולדאוג שאף אחד אחר לא יעשה את זה יחד איתו כדי שזה לא יהיה צעד קולקטיבי.
אני לא מבין למה הם צריכים גם וגם.
אם הם לא חברי ההסתדרות, אבל הם כן מגישים מכתבי התפטרות באותו זמן (אבל מכתבים אישיים) – מדוע זה אסור? בגלל התזמון?
בנוסף, היתה כתבה בעיתון על מתמחה שכבר חתמה על חוזה העסקה במקום חלופי. אני מניח שהיא *באמת* רצתה להתפטר. האם היא צריכה להפר את החוזה החדש שלה?
אני מודע שמה שכתוב בבלוג של עו"ד באינטרנט איננו יעוץ משפטי.
— אריק
אריק,
הסיבה שהתשובה היא לא ייעוץ משפטי היא כי פשוט אין לי את כל המשתנים כאן. לא ראיתי את הסכם ההעסקה האינדיבידואלי ולא ראיתי את נוסח מכתב ההתפטרות.
הסיבה שצריך גם וגם, היא בדיוק כי בית המשפט פסק שהעבודה עד עכשיו היתה קולקטיבית ולכן פסולה.
לגבי המתמחה שחתמה על מקום אחר, וובכן, כנראה שהיא תצטרך לעבוד בשני מקומות או לקבל מהמעסיק שלה אישור להתפטר באמת.
אם אפשר להציק בעוד שאלה – נניח שמתמחה מגיע לעבודה בבוקר, יושב ולא עושה כלום או לחלופין מפר את משמעת העבודה, עוזב מוקדם מהרגיל, מתנהג בצורה לא נאותה וכ"ו. מה הסנקציות שיכולות להיות מופעלות נגדו? האם מעבר לפיטורין יש סנקציות נוספות?
— אריק
אריק,
זה תלוי בעיקר בהסכם העבודה שלו. אבל, בהנחה שההסכם שלו הוא "אתה תעבוד ותקבל X כל חודש" אז (א) אפשר לתבוע אותו על הנזקים מאי העסקה ו(ב) כיוון שהוא עובד מדינה, בהחלט יש דין משמעתי כאן.
המשמעות יכולה גם להיות שלילת פיצויים ודברים כגון דא.
חשבתי שמי שמתפטר לא זכאי לפיצויים גם ככה, למרות שבענפים מסויימים נהוג לשלם פיצויים גם למי שמתפטר ברוב המקרים, מלפנים משורת הדין.
תודה על זמנך!
— אריק
יש מתפטרים ויש מפוטרים.
במצב שהוא היה יושב בצד ולא עושה כלום, היו מפטרים אותו. יכול להיות, לפעמים, שהוא יקבל על זה פיצויים. לא?
ההנחה שלי היא שהוא נמצא שם מתוקף צו בית משפט שמונע ממנו להתפטר, והיה מעוניין להתפטר בכל מקרה – כך שאובדן הפיצויים אינו מהווה הרתעה עבורו.
— אריק
שאלה.
אני, עד היום לפחות, חשבתי שכל הרעיון של מוסד השביתה הוא לתת לעובדים אמצעי לחץ, באמצעות הגבלה של פעולות המעביד בנסיבות מסוימות. זאת אומרת, אם לא היה מושג של שביתה בחוק, אז עובד שלא היה מגיע לעבודה היה יכול פשוט להיות מוחלף בעובד אחר שגויס בשוק העבודה, ואם עובדים היו מתבצרים במפעל אז אפשר היה לפנות אותם בשם זכות קניין, וכמובן שאפשר היה אפשר לפטר אותם מיד. חשבתי שכל הרעיון של שביתה חוקית היא שהיא יכולה למנוע מהמעביד לנקוט בפעולות האלה.
אז הנה, בית המשפט פסק שה"התפטרות" הקולקטיבית של המתמחים אינה התפטרות אלא שביתה לא חוקית. אבל אם הבנתי נכון את המצב, אז כל המשמעות הפרקטית של הפסיקה הזו היא בסך הכל שהמעביד רשאי לנקוט בפעולות כמו לפנות את המתמחים מבתי החולים, לשכור אחרים במקומם, או לפטר אותם (כולן חסרות שיניים במקרה שלנו
(נחתך)
בייחוד האחרונה. איך יכול להיות שבית המשפט לעבודה יכול לתת סעד נוסף למעביד?
או במלים אחרות, חשבתי שחוקי העבודה מסדירים את היחסים שבין הצדדים, ולא באים לתת למעביד אמצעי חיצוני לשלוט בעובדיו. עבור שליטה בעובדים יש סנקציות שהן חלק מיחסי העבודה, שהחמורה בהן היא אולי פיטורין. אולי קצת כמו שרשיון זכויות יוצרים (בניגוד להסכם שימוש בתוכנה) יכול לתת זכויות למשתמש אבל לא לדרוש דרישות נוספות.
הבנתי נכון? ואם כן, אם המתמחים פשוט לא היו מגיעים לעבודה לאחר הפסיקה, האם לבית המשפט היה מקום להתערב? ואם כן, האם יכול להיות שבית המשפט לא רק נתן פסיקה שגויה לכאורה (קטונתי) אלא גם חרג מבחינה מסוימת מסמכות (או איך שלא קורים לזה)?