שני סיפורים, לכאורה לא קשורים, עמדו בסוף השבוע האחרון בעיתונות. הראשון הוא סיפור הנפקתה של חברת גרופון, החברה שהפכה לחלוצת הקניה הקבוצתית והחברתית, תוך שהיא הואשמה לא אחת שהיא לא יותר מהונאת פונזי מתוחכמת, שהיא מחזיקה יותר חובות מנכסים ושהיא משרתת את בעלי מניותיה; הסיפור השני הוא שדפני ליף וחבריה ממחאת האוהלים מקימים עמותה ומגייסים כספים כיוון שהבינו שעם מחאה חברתית לא משלמים את שכר הדירה.
שני הסיפורים מציגים שתי גישות שניסו לשנות את התפיסה הציבורית והצרכנית, כל אחת ממטרותיה, כל אחת עם הביקורת הרבה, אבל בעוד שהחברים ממטה הצדק החברתי ישבו וקראו להחרים יצרנים מסוימים כדי להוריד את מחיריהם, להתאגד לארגוני אשראי (עדיין לא בארץ, כמובן) כדי להשיג שירותים פיננסיים טובים יותר ולהפסיק את העושק והמונופוליזם בחברה, ישבו חבריהם, בני אותו הגיל ובעלי רצון יזמי והחליטו להפריט את המהפכה החברתית: על ידי שימוש באמצעי פיננסי קטן, של שוק הקופונים, השיגו בדיוק את מה שרוצים חבריהם: רווח ולא רווחה.
שוק הקופונים, שגרופון מייצגת אותו יותר, הוא ההנפקה הראשונה של חברה עם אג'נדה חברתית: המטרה של התאגיד הוא לאגד כח רכישה על מנת להשיג מחיר טוב יותר; ההתאגדות כאן היא אמנם לא ממטרות רווחה, אך היא משיגה את אותה התוצאה.
ואז עולה השאלה האם הדרך לשינוי חברתי היא באמצעות שינוי פוליטי או באמצעות עשיה. כן, הרבה יותר קל לקרוא להחרים יצרנית מזון מסוימת או לנהל משא ומתן מתוקשר היטב עם רשת מזון, אבל הפתרון האמיתי הוא לנהל משא ומתן עם הציבור (שנקרא, לעיתים בטעות, 'הצרכנים') ולאפשר לו לקבל את שהוא רוצה במחיר שפוי והוגן.
אם דפני ליף וחבריה רוצים את המימון האמיתי לצדק החברתי אז עמותה אינה הדרך. 'כנופיית צדק חברתי' צריכה להתאגד כחברה בערבון מוגבל [או אגודה שיתופית], בלי דיני עמותות שינסו להגביל את הפעילות הפוליטית שלה או תרומות מגורמים זרים, למכור מניה לכל מי שרוצה להצטרף ולהתחיל לעבוד למטרות רווח: להיות ארגון הקניה של הציבור הישראלי ולפתוח סופרמרקט עממי, לפתוח חברת בניה למען הציבור, לפתוח חברת תחבורה ציבורית. כן, לקבוע שיש רווחים ושהרווחים הולכים לשלם משכורות, אבל שיהיה רווח מקסימאלי לחברה.
רק ככה אפשר יהיה להביא את השינוי: לשחק בתוך השיטה המושחתת בעצמה.