כך תהיה מקור עיתונאי \ לקחים מפרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ'.

הסיפור של ליאורה גלאט ברקוביץ' ודחיית התביעה שהיא הגישה נגד ברוך קרא הוא לא סתם כותרת שקוראים וממשיכים הלאה, בין היתר כי בכותרת אין כדי למצות את פסק הדין הנהדר של כב' השופט אבי זמיר (תא 1121-07ליאורה גלאט ברקוביץ' נ' ברוך קרא); פסק הדין נהדר, כמובן, לא בגלל התוצאה שלו, אלא בגלל המסקנות שהוא מביא, ובעיקר על חסיון מקורות עיתונאים וכיצד מקור צריך להתנהג.

באמת בקצרה (ובהשמטת הרבה פרטים), למי שאינו מעורה, בסמיכות לבחירות 2003 הודלף לברוך קרא, אחד מעיתונאי 'הארץ', מסמך פנימי שמציג חשד למעורבות של אריאל שרון בתרומות לא חוקיות לפריימריס בליכוד. בעקבות החשיפה, נקרא קרא לחקירה באזהרה ונפתחה חקירה לאתר את זהות המדליף, שכללה גם חיקור תקשורת. לאחר החקירה, זוהתה גלאט ברקוביץ' כמדליפה והוגש כתב אישום נגדה. ברקוביץ טענה כי הושעתה גלאט ברקוביץ מלשכת עורכי הדין לתקופה של שנה וחצי. לאחר המסכת העובדתית הסבוכה, הגישה גלאט ברקוביץ' תביעה נזיקית נגד קרא ו'הארץ' בטענה כי התרשלו בהגנה עליה כעל מקור מידע. אתר 'העין השביעית' סיקר באריכות את התובענה והביא דיווח על נסיונותיו הרבים של בית המשפט להביא את הצדדים לפשרה ולא אחת. אך לבסוף, דחה בית המשפט את התובענה.

דחיית התובענה של גלאט ברקוביץ' אבל לא אומרת שלמקור עיתונאי אין צורך לצפות להגנה על חסינותו; בית המשפט דחה את התביעה בעיקר על נסיבות עובדתיות. הוא קבע שגרסאתה של גלאט ברקוביץ' אינה מתיישבת עם העובדות וכי לא היו התחייבויות מפורשות לשמירה על סודיות המסמכים שהעבירה ולמנוע את הצגתם בכתבה בערוץ השני, אשר לבסוף באמצעות מסמכים אלה נחשפה גלאט ברקוביץ'. אחת מטענותיה של גלאט ברקוביץ' היתה כי זו לא הרשתה את הצגת המסמך הפנימי, אלא העבירה אותו לקרא בתור ביטוח כנגד תביעות שיוגשו כנגדו וזה ישמר ב'כספת של שוקן' (כדבריה).

בית המשפט קובע, בצורה חד-משמעית, שאם כך היה מוכח הדבר, הרי שאכן אסור היה להשתמש במסמך. אלא שבית המשפט פוסק כי "‫טענת התובעת ביחס למכתבה לפרקליטת המדינה, שלפיה אסרה, כביכול, שימוש כלשהו‬ ‫במכתב, לא עולה בקנה אחד עם הודאתה במשטרה, שלפיה ביקשה דווקא לגלות לציבור‬ ‫ולא למנוע ממנו את עצם קיומו של חיקור הדין בארה"ב ואת "שלטון המאפיה" שהתגלה‬ ‫במסגרתו".‬ … "‫התובעת גם לא העלתה בהליך המשמעתי שהתנהל כנגדה בלשכת עורכי‬ ‫הדין שום טענה בדבר הטלת איסור כלשהו ביחס למכתבה לפרקליטת המדינה, ולא הלינה‬ ‫על קרא כלל‬".

מנגד, בית המשפט קובע בצורה חד-משמעית כי ההגנה על מקור עיתונאי חלה, וכי הפרתה יכולה להביא לאחריות משפטית:

‫נשווה בנפשנו מקרה , שבו מקור מוסר לעיתונאי מידע רגיש מתוכ כי ארגון פשע ,‬ ‫וזהותו מתגלה ; בהחלט ישנו חשש , ש את תביעת הנזיקין כנגד העיתונאי לא ינהל‬ ‫המקור אלא עזבונו … גם במקרים פחות דרמטיים , לחשיפת הזהות עלולה להיות‬ ‫השלכה אישית וכלכלית קשה , כפי שקרה כאן . אין לזלזל גם במקרים פחות " נפיצים"‬ ‫לכאורה ; כאשר פקיד זוטר במועצה איזורית נידחת מוסר מידע לכתב של מקומון,‬ ‫וכתוצאה מחשיפת זהותו הוא מאבד את מקום עבודתו ואת יוקרתו האישית , מעמדו‬ ‫וכבודו , יש להתייחס לכך במלוא הרצינות ; מבחינת אותו מקור , עולמו חרב עליו".

הפסקה של כב' השופט אבי זמיר מאוד מעודדת אותי כיוון שהיא אומרת כזה: למקור עיתונאי יש זכות להדליף בצורה אנונימית, ואם האנונימיות שלו תחשף, הוא יכול לתבוע את מי שחשף אותו. הסיבה לכך היא הרצון שלנו לשמר דמוקרטיה חופשית שמאפשרת ביקורת על השלטון, והעיתון מתנהל בדיוק שם: הוא דואג לשמור על הדמוקרטיה והחסיון העיתונאי מאפשר זאת. החסיון הוא קודם כל של המקור, אבל גם המקור צריך לנקוט באמצעים זהירים.

כמובן, ובהתחשב בלקח שנלמד מפרשת ענת קם על כך שפרסום מסמכים שהודלפו תמיד יכולים להוביל לזהות המדליף צריך לגבש כללים למדליפים שרוצים לשמור על זהותם; הכללים הם כמובן פרי מוחי בלבד, ולא מייצגים מי מלקוחותי, אבל אני חושב שהם הכללים הראויים:

קודם כל, מתן הרשאה לפרסום של מסמכי מקור יעשה רק במידה והמסמך נמצא בידם של יותר מקומץ גורמים פנימיים ואינו מסומן בצורה שניתנת לזיהוי. כאן למדנו, גם ממקרה ענת קם וגם ממקרה גלאט ברקוביץ' שזיהוי המסמך, במקרה של קם כמסמך שיצא מפיקוד מרכז ומאפשר לדעת באיזה תאריך הודלף או מאיזה משרד. לדוגמא, מסמכים שצולמו בבתי משפט נושאים את הכותרת 'צולם בבית המשפט' ומסמכים שצולמו במשרד המשפטים נושאים כותרת דומה. לכן, על מנת להגן על המדליף, צריך להציג רק את המקטע הרלוונטי מהמסמך אם זה הוצג בפני רבים ולא להציג את מאפייני המטא (דברים כמו מספר הפקס ממנו העמוד נשלח); וגם כאן, חזקה שלעיתון יש מקורות אמינים והוא מצליב אותם, ולכן הצגה של מסמכים מקור מסווגים או שעשויים לסכן מקור אינה בדיוק הדרך לקדם עיתונות חופשית.

שנית, תקשורת עם מקורות צריכה להעשות בצורה מוצפנת. נכון להיום, לעיתונאים אין במיוחד חסינות מפני האזנות סתר, (ראו את חוק האזנת סתר) וגם לא נתוני התקשורת שלהם. כלומר, כל גורם חקירה יכול לפנות ולהאזין לעיתונאי או לקבל העתק של נתוני התקשורת שלו (נניח, כתובות הIP עמן עמד בקשר או היסטורית הגלישה שלו). כך, גם, במסגרת צו חיפוש, ניתן לקבל את הודעות הדואר האלקטרוני שלו או צו צופה פני עתיד לתפוס את אלה (פ 40206/05 מדינת ישראל נ' פילוסוף). לכן, תקשורת עם מקור צריכה להעשות רק בצורה מאובטחת: או על ידי שליחת הודעות מוצפנות או באמצעות שיחות שאין אפשרות פרקטית לתעד או להאזין להן (כמו שיחות VOIP מוצפנות או דואר אלקטרוני מוצפן).

שלישית, מקורות שאינם רוצים להחשף צריכים לשמור על האנונימיות שלהם. כלומר, מקור יכול לכתוב לעיתונאי כי הוא מקור ממשרד ממשלתי כלשהוא ואינו רוצה להחשף; הוא יכול להציג לאותו עיתונאי מספיק מידע כדי לייצר אמינות בזיהוי שלו ולגרום לו להבין שהוא מקור ראוי, ורק לאחר מכן לפרסם את המידע. אכן, חלק ניכר מהאמינות דורשת זיהוי, אבל ניתן לא להזדהות ועדיין להדליף מידע. לא אחת עיתונאים מקבלים 'טיפים אנונימיים' שנותניהם להם קצה חוט שיכול לעזור בעתיד.

רביעית ולבסוף, המקור צריך לתעד את ההסכמות שלו עם העיתונאי בכתב. אם ראינו שיש בעיה עובדתית בהוכחת גרסאתה של גלאט ברקוביץ', הרי שתיעוד השיחה וההסכמות עם קרא היו מונעים את אי הנעימות וחשיפת זהותה.

אני מאמין שמקורות רק ירוויחו מתנהלות בצורה כזו וגם העיתונות החופשית שתקבל יותר הדלפות איכותיות ופחות כאלה שמבוססות על אינטרסים. האם הכללים יאומצו? בספק.

2 תגובות ל-“כך תהיה מקור עיתונאי \ לקחים מפרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *