על האלימות, ועל ההסתה לאלימות.

לפני כחצי שנה כתב הבלוגר יוסי גורביץ פוסט בבלוג שלו בו הוא חוזר מדברים אותם אמר עשור קודם. לדבריו "אני מתנגד לאלימות ולכל פתרון בדרכי אלימות"; הפוסט של גורביץ המשיך ואמר כי "יש, כמובן, מצבים שבהם אלימות היא נדרשת ומוצדקת, כמו התנגדות לפלישה או כיבוש. אך יש להגביל אותה לאנשים המבצעים תפקידי לחימה או נושאים נשק". כעת, מסתבר, שאותו ביטוי בו גורביץ הביע את דעתו הוא נושא חקירה של משטרת ישראל. לפחות לפי פוסט שפרסם גורביץ בסוף השבוע האחרון, הוא מנוע מלדבר על הנושא ונדרש לשמור על השתיקה על ידי משטרת ישראל (וכנראה שזו לא הפעם היחידה שיבקשו את תגובתו של גורביץ, לצערנו).

המחשבה כאילו ביטוי כל כך עדין, בו גורביץ מביע את דעתו, עשוי להוות "הסתה לאלימות" כדבריו של גורביץ. איני מנסה לסנגר על גורביץ או לפרש משפטית את האמור, אבל קריאה של המשפט בכללותו אינה גורמת לי להיות מוסת לאלימות, וגם איני מבין כנגד מי עלי להיות מוסת. חשוב לזכור, עבירות ההסתה הן מסוג העבירות שנדיר להעמיד עליהן לדין. סעיף 144ד2 לחוק העונשין,  אותו סעיף "הסתה לאלימות או לטרור" הוא מהסעיפים החמורים בחוק העונשין, אך גם דורש את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, בכתב, להגשת כתב האישום.

מוזר מאוד, שבימים בהם היועץ המשפטי לממשלה נדרש להחליט האם להגיש כתבי אישום על הסתה לגזענות כאשר רבנים קראו לא להשכיר דירות לערבים, אותו יועץ משפטי שהחליט לא לפתוח בהליכים נגד הרב שלום דב וולפא שאמר כי "אם הם באים לתת מכות, צריך לתת להם בחזרה מכות" על חיילים שמפנים התנחלויות, דווקא עכשיו, כשגורביץ אומר שהאלימות צריכה להיות מוגבלת לאנשים המבצעים תפקידי לחימה או נושאי נשק (התבטאות, אגב, שאני מבין בצורה אחרת ככל הנראה מאיך שהיא נאמרה: כאילו, היחידים שמוסמכים להפעיל אלימות הם נושאי הנשק או הלוחמים), החליטו משום מה לחקור אותו.

הבעיה כאן היא העקרון: חופש הביטוי דורש כי הפרסום יבחן בצורה זהירה. בית המשפט העליון עמד כבר על כך ואמר כי "על פי לשונו של סעיף 144ד2, העבירה של הסתה לאלימות או לטרור מותנית בכך שהפרסום על פי תוכנו ונסיבותיו יביא בהסתברות של אפשרות ממשית לעשיית מעשה אלימות. שני חידושים אפוא בסעיף: נדרש קשר בין הפרסום לתוצאה בכוח, אך זאת על פי המבחן של אפשרות ממשית. לא מעבר לכך אך גם לא פחות מכך" (רעפ 2533/10 מדינת ישראל נ' מיכאל בן-חורין).

אני בספק אם אחד מקוראיו של גורביץ ראה את הפוסט ואמר לעצמו "הא, עכשיו, לכשקראתי את דעתו של גורביץ על מתי הוא חושב שמותר להפעיל אלימות, אוסט ואלך לי להפעיל אלימות". אני בספק לא רק כי גורביץ אינו מקור הלכתי (בניגוד לאחרים שמסיתים לאלימות) אלא בעיקר כי הוא מפרסם את דעתו, ותו לא.

החקירה של בלוגרים על הבעת דעותיהם, שאינן אלימות ואינן קוראות לאלימות, רק כדי להרתיע אותם מלפעול במישור הציבור, מלפרסם דעות אשר אינן מקובלות במרכז המפה הפוליטית וימינה (או שמאלה) ושאינן כוללות מעשים אלימים היא לא רק פוליטית, אלא גם מסוכנת לחירות הביטוי מימין ומשמאל. אכן, אם גורביץ היה קורא לקחת לום ולבצע 'תג מחיר' במתנחלים היה מקום לחקרו. אבל על ההתבטאות הזו? ספק רב.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

תגובה אחת ל-“על האלימות, ועל ההסתה לאלימות.

  1. יהונתן, למרות שאני מתעב את דבריהם של הרבנים – אתה מיתמם.
    אמנם לגורביץ אין כל סמכות הלכתית, אבל בהחלט יש לו השפעה בחוגי השמאל בישראל. גם אני לא אוסת ישירות על ידי גורביץ, דבריו בהחלט מרמזים לכך שמותר להפעיל אלימות כנגד חיילים.

    סליחה – אבל אין ממש דרך אחרת להבין זאת.

    טוב יעשה היועץ המשפטי – אם יוציא כתב אישום גם נגד אלה מימין וגם נגד אלה משמאל. אף אחד מהם לא צריך להיות חסין. אלימות היא מבחינתי קו אדום – ולא משנה נגד מי נוקטים בו.

    וד"א – כקורא אדוק (ולא תמיד נלהב) של הבלוג של גורביץ, אני רק יכול לציין שגורביץ נוטה לא אחת לחצות את הקווים הלגיטימיים. הבעת דעה היא דבר לגיטימי. בהחלט. חופש הדיבור אכן חשוב. אבל העובדה שהוא מעודד אלימות כנגד חיילי צה"ל משתמעת בקלות מדבריו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *