לפעמים יש מקרים שאפשר לדמות למשולש קהה זוית, כאשר החוק עומד בקדקד אחד של המשולש, המשפט והצדק בשני, והפרקטיקה עומדת הרחק מהם עם זווית קהה בין שניהם. כזה הוא המקרה של ש.ק.כ נגד י.ק (דוברות בתי המשפט לא סיפקו מספר הליך, משום מה, תקציר באתר של חיים רביה); באותו המקרה, לצורך פרשנות צוואה, נתבקש בית המשפט להורות לחברת הסלולר לבצע איכון של המנוח שכתב את הצוואה בשנת 2004; כעת, בית המשפט לא דן בהשלכות של זכותו של האדם לפרטיות, בהסדרים פרוצדוראלים או בחוק שמאפשר לו לתת צו מסוג זה  וקובע:

ניתן בזאת ‫צו המורה לכל חברת סלולר להודיע לבית המשפט האם בהתאם‬ ‫לנתונים שבידיהם ובהתאם לאיכון מכשיר הסלולארי של מר י. ק, שהה‬ ‫המכשיר בטווח נקודת השידור והקליטה (אנטנה) הקרובה למשרדו של עו"ד‬ ‫גרודברג ביום 5.8.2004. במידה והתשובה חיובית, מבוקש לדעת טווחי זמן של‬ ‫השהייה הנ"ל.

מכח מה ‬נתן בית המשפט החלטה זו? ספק אם אף הוא יודע. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) קובע בסעיף 3 כי "בית המשפט רשאי, על פי בקשה של קצין משטרה … קבלת נתוני תקשורת ממאגר מידע … אם שוכנע שהדבר נדרש למטרה מהמפורטות להלן, ובלבד שאין בקבלת נתוני התקשורת כאמור כדי לפגוע, במידה העולה על הנדרש, בפרטיותו של אדם: (1) הצלת חיי אדם או הגנה עליהם; (2) גילוי עבירות, חקירתן או מניעתן; (3) גילוי עבריינים והעמדתם לדין; חילוט רכוש על פי דין". כלומר, חוק נתוני תקשורת לא היה יכול לסייע כאן לעניין, הבקשה לא הוגשה על ידי קצין משטרה והיא לא נועדה לגילוי או מניעה של עבירה.

לכן, עולה השאלה האם בית המשפט היה יכול בכלל לאפשר את מתן הצו מתוך סמכותו להורות על גילוי מסמכים כפי שעשה בא 7667/03 נבות נ' גור או אפילו לאחרונה בתא"מ 14089-08-09 אבירם אוהד פאי נ' שלומי פנחס, בהן ספקיות תקשורת נדרשו לבדוק האם הנתבע היה בעל כתובת דואר אלקטרוני או IP רלוונטית, אלא כאן נפתח מדרון חלקלק מאוד: המרחק בין "האם פלוני עמד במרחק מה מאנטנה סלולרית מסוימת ביום ושעה מסוימים" ל"מיהו הפלוני שעמד במרחק זה" הוא בדיוק המרחק שבית המשפט העליון רצה לשים עליו את היד בעניין רמי מור (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק).

הצו במקרה של י.ק אינו צו ספציפי (לספקית תקשורת ספציפית או לאדם ספציפי) אלא לכל מכשיר שלכאורה היה של אותו אדם; הצעד הנוסף הזה, שנותן לבית המשפט להכנס לנתוני אותה חברה ולקבל רישום של כל המספרים שלו מפרים חובות סודיות רבות בדין, וזאת בלי שהמנוח כלל היה יכול לבוא ולטעון לזכותו לפרטיות (לדוגמא, מה אם היתה לאותו מנוח מאהבת?).

אך כל זאת לא ממש רלוונטי; חוק אחד בקדקדו של המשולש ומציאות בקדקד האחר. כזכור, בתחילת שנת 2012 מתבקשים נתונים על אודות מיקומו של מכשיר סלולרי בשנת 2004. הדבר מזכיר לי מאוד את העניין שנדון בעא 1806/09 רבקה פלח – חנות בייבי פלוס נ' שירותי בריאות כללית. באותו המקרה, אחרי שנתן בית המשפט שלערעור את החלטתו לחשוף גולש שעומד מאחורי כתובת IP מסוימת, הודיעה שירותי בדיקות כללית כי "בדיקת המשיבה אצל הגורמים המתאימים העלתה כי לא ניתן לאתר ולשחזר את כתובת ה-IP של הגולש\ת האנונימי\ת"; במקרה זה, למרות הבדיקה, נתן בית המשפט צו לחשוף את העומד מאחורי הכתובת האנונימית.

וובכן, חוק במקום אחד ומציאות במקום אחר. אם יתגלה כי לפתע, נתוני תקשורת מוחזקים על ידי החברות הסלולריות שמונה שנים ללא הסכמת וידיעת לקוחותיהן, ככל הנראה, תקום תובענה ייצוגית מסוימת.