הרגישות בפרשת נתן אשל היא לאו דווקא הנושא של ההטרדה המינית הלכאורית, או הידיעות הצבעוניות שמביא ריצ'רד סילברסטין שהופכות את בית ראש הממשלה לבית האח הגדול, אלא נושא הפרטיות במקום העבודה שנובע מכך שלכאורה אשל חיטט בטלפון הנייד ובתיבת הדואר האלקטרוני של העובדת המוטרדת. עצם הטענות לחדירה של בכיר לטלפון הסלולרי ולדואר האלקטרוני של עובד אינם משהו שיש לראות בו מן השגרה.

אכן, הזכות לפרטיות במקום העבודה נמצאת בתקפה מתמדת על ידי בתי המשפט בישראל, למרות החלטות מרשימות כמו עע 90/08 טלי איסקוב ענבר נ' הממונה על חוק עבודת נשים, שהיתה נסיון לעצור את המדרון החלקלק, עדיין עובדים חשופים יותר ויותר למעבידים שרוצים את פרטיהם. בפועל: משרד החינוך כופה על מורים לתת את טביעת אצבעם, מלצרים עונדים זמזמים אשר מיידעים אותם מתי לקוחות מעוניינים בשירות (ואומרים תודה על כך), עובדים מאוכנים על ידי שירותי "ניהול עובדים" למינהם, ולכן אין זה פלא שמעביד רואה לנכון לקרוא דואר אלקטרוני של עובד או להסתכל בטלפון הסלולרי שלו: ההתנהגות פשוט לא נראית פסולה.

אגב, לא מעט טענות הגנה קיימות למעשיו של אשל; עם הרצון לעמוד על חפותו, אוכל להניח שמה שעשה עשוי להיות מוגן אם רצה לפעול כנגד הדלפת מידע מהלשכה (סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות) או אם עשה זאת כדי להגן על חייו, רכושו או דבר מה דומה (סעיף 34יג לחוק העונשין), אלא שמשום מה זה לא נראה כך על פניו.

אז הבעיה עם המקרה של אשל היא שאנו מתעסקים בצהוב, בהטרדה המינית עצמה, בשאלות של היחסים הקרובים בינו לבין שרה נתניהו, אך לא בשאלה כיצד אשל ביצע את הדברים: הרבה יותר מעניין אותנו לדעת האם התקין תוכנות ריגול בטלפון ובמחשב, או האם סתם גנב את הטלפון הסלולרי, האם העובדת שמרה על הססמא שלה או שאשל פנה למי מעובדי המשרד לפרוץ לתיבה. שאלות אלה, שהיו יכולות לסייע לנו לדון במקרה אמיתי של הזכות לפרטיות, כנראה שלעולם לא ידונו בגלל הצהוב.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]