החלטת בית הדין הארצי לעבודה בשבוע שעבר בעע 90/08 טלי איסקוב ענבר נ' הממונה על חוק עבודת נשים היא התחלה מצוינת בנושא פרטיות במקום העבודה. בקצרה, בית הדין קבע (בהחלטה שהיא יותר מכל חוות דעת משפטית ולא עובדתית) כי לעובד עומדת הזכות לפרטיות במקום העבודה, וגם כאשר המעביד מעמיד לשימושו קניין כלשהו, הרי שהדבר אינו יכול לשמש על מנת לעקוב, לבלוש או להתחקות על אודות העובד. החלטת בית המשפט כי לא ניתן לקרוא תכתובות אישיות של העובד, שהוותה את הרציו שעליו התנפלו אמצעי התקשורת, היא רק קצה הקרחון בהחלטה זו.

בתמצית, ההחלטה מסווגת את סוגי הדואר האלקטרוני (כפי שכבר עשיתי ב2008) לדואר "מקצועי" (לדוגמא, [email protected]), דואר אישי ([email protected]) ודואר פרטי ([email protected]). פסק הדין קובע כי המעביד יכול לנטר את הדואר המקצועי בכפוף לידיעה מוקדמת של העובדים ולאבחנות נוספות; את הדואר האישי המעביד לא יכול לקרוא אלא בהסכמה ספציפית של העובד לכל קריאה, וגם זו חייבת להעשות רק על מנת להגן על אינטרס ראוי של המעביד, תוך שהוא מקבל את ההסכמה בצורה מודעת ומושכלת; את הדואר הפרטי המעסיק יוכל לקרוא רק בכפוף לצו אנטון פילר שינתן על ידי בית המשפט במקרים חריגים במיוחד. אלא, שיש לעמוד על מספר דברים חשובים בהחלטה, או ליתר דיוק בדיווח התקשורתי על אודותיה.

ראשית, לא בטוח שפסק הדין היה חדשני ותקדימי (ואין בכך כדי להפחית מחשיבותו) בית הדין המשיך בדרכם של בתי משפט רבים שפסקו בצורה דומה לפניו; כבר בה"פ 1529/09 חן בת שבע ואח' נ' יוני בן זאב קבע בית המשפט המחוזי כי "מתחם הפרטיות אינו נקבע ע"י דיני הקניין והזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא זכותו של המקום"; כך פסק בית המשפט במקרה נוסף (עמר"מ 13028-04-09 בנימין אליהו נ' עיריית טבריה) ואפילו בית הדין לעבודה פסק כך בהחלטה בנושא רני פישר שהוצמד לערעורה של איסקוב ועליו ערערה חברת אפיקי מים, מעסיקתו של פישר (‫עב' 1158/06 רני פישר נ' אפיקי מים).

שנית, החשיבות המשמעותית של ההחלטה היא אימוץ הקביעה כי לעובד יש מרחב פרטי במקום העבודה אליו המעסיק לא יכול להכנס וכי יש מרחב פרטי אליו לא ניתן להכנס גם במסגרת הסכם העבודה.

אלא, שהנקודה החשובה ביותר כאן היא לאו דווקא הדואר האלקטרוני, אלא גישת בית המשפט שמאמצת את המודל המניעתי: בית המשפט קובע לא אחת כי מעביד רשאי לחסום את הגישה של עובדיו לרשתות חברתיות וכי הוא רשאי לקבוע מדיניות שימוש במחשב, עד כדי העדפה לעיתים של המתחם הקנייני של המעביד על זכויות עובדים:

"על המעסיק לבחון אמצעים חלופיים למעקב ובהם טכנולוגיות שמטרתן לחסום שימוש בלתי ראוי (blocking) שעושים העובדים במחשב. זאת, תוך שיעדיף שימוש בטכנולוגיות מעקב שיש בהן כדי להוות תחליף ראוי לחדירה לנתוני תוכן של תכתובת אישית ולקריאת תוכן הדואר האלקטרוני".

כך, כאשר בית המשפט בא לברך, הוא יוצא מקלל לעיתים; אחד הכללים החשובים במשפט העבודה הוא זכות העובדים להתארגנות, אשר לעיתים יכולה לבוא גם על חשבון הקניין הפרטי של המעביד. כך,חוק הסכמים קיבוציים קובע כי "לכל עובד הזכות לפעול למען התארגנות עובדים בועד עובדים ובארגון עובדים, להיות חבר בועד עובדים ובארגון עובדים ולפעול במסגרתם" וכי "מעביד לא ימנע מנציג של ארגון עובדים להיכנס למקום עבודה שבו מועסק עובד". אלא, שחסימה של מה שנראה "שימוש בלתי ראוי" של העובדים על ידי המעביד יכול להיות גם חסימה של גישה לאתרים הקשורים לזכויות עובדים או התארגנויות עובדים במסגרת המלחמה על ההתאגדות; מקרים של חסימת אתרים במקום העבודה משיקולים פוליטיים אינם זרים לישראל.

כעת, דמיינו את המצב הבא: פסק הדין בנושא איסקוב קבע כי למעביד יש זכות לא לתת לעובד תיבה אישית (כזו המכילה את שמו) ורק לאפשר לו תיבה מקצועית (לדוגמא [email protected]) וכן לחסום את הגישה לשירותי דואר רשת; במצב כזה, עובד המעוניין להתאגד או להתארגן במקום העבודה אינו יכול לעשות זאת למרות זכויותיו הטבעיות בחוק הסכמים קיבוציים.

אכן, צודק אבנר פינצ'וק כאשר הוא מסביר כי "מעניין לדעת כמה חוות דעת משפטיות מפולפלות ומתוחכמות הפכו הלילה למופרכות בעקבות הקביעה הזו"; אלא שהקביעה הותירה פתח מסוכן נוסף שעדיין יש לסתמו: הפתח לפגיעה בעבודה המאורגנת, לצנזורה, להשתקה ולהמשך ההתנהלות הנוראית של מעסיקים שמעריכים כי העובד לא רק מעמיד את זמנו וכישוריו לרשותם, אלא הופך לקניין.

לקריאה נוספת:

על הסכמי עבודה ודיספוזיציה בזכות להורות.

על הזכות לפרטיות במקום העבודה כמבחן של מה שאתה יודע, מה שיש לך ומי אתה.

[בהערת אגב, אם יש סטודנט למשפטים מבין קוראי הבלוג שרוצה לערוך מספר טקסטים מתוך בלוג זה לתוך מאמר בנושא פרטיות במקום העבודה, שירים קול]