סרן ר' נ' אילנה דיין: בית המשפט מכריח אמצעי תקשורת לפרסם ידיעות.

ההחלטה שנתן בית המשפט העליון בעניין עא 751/10 פלוני נ' אילנה דיין, הידועה כתביעתו של סרן ר' נגד התכנית עובדה, הוא לא שיעור לשופט נועם סולברג בחופש העיתונות, כפי שמנסה עיתון 'הארץ' לטעון כאשר מפרש את ההחלטה להפוך את פסיקתו של סולברג על פניה כהכנה לקראת כניסתו של השופט לבית המשפט העליון, ואינה גם פסק דין שמגן על העיתונות יותר מכל. הפסיקה, יותר מכל, מכניסה בדלת האחורית את דוקטרינת ההגינות לאמצעי התקשורת ואומרת להם משפט פשוט: אם לכם יש חובה חוקית לפרסם מידע לציבור, אז אתם תהיו מחויבים לפרסם אותו גם כאשר הדבר לא עומד עם האינטרסים שלכם.

על המקרה בקצרה, למי שלא מכיר: סרן ר' היה מפקד ששירת בסמיכות לגבול ברפיח, וראה את מי שחשב שהיא מחבלת, לאחר שירו בה מרחוק, התקרב סרן ר' למחבלת וירה בה יריות נוספות. מקרה זה תועד, ובעקבות התעוד הוגש כתב אישום נגד סרן ר', אך זה זוכה לבסוף. בין הגשת כתב האישום לבין הזיכוי פורסמה כתבתה של אילנה דיין בתכנית 'עובדה' אשר הציגה את העניין כנסיון לוידוא הריגה, לפיה סרן ר' (אשר, אגב, לא הוזכר בשמו), מדבר על כך שפעל לניטרול האיום ועוד, וזאת לפחות לפי הדברים שהוחלפו בקשר (שבדיעבד התברר שסרן ר' לא שמע), דובר על ילדה בת 13.

בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי (ת"א 8206/06 – סרן ר' נ' אילנה דיין וטלעד אולפני ירושלים), בין היתר בטענה ל"אמת בשעתה": כלומר, לשיטת בית המשפט העליון, הגנת 'אמת הפרסום' המופיעה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, לא מדברת על האמת האבסולוטית, אלא דווקא על האמת שהאדם היה יכול להסיק מהעובדות שעמדו בפניו. אולם, זו אינה המהפכה האמיתית בפסק הדין; פסק הדין מכיל את הרהוריהם של שלושה מבכירי שופטי בית המשפט העליון שמחליטים כי הגיעה השעה להפוך את ההלכה שנפסקה בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2), שיצרה סטנדרט גבוה לאמת העיתונאית וקבעה כי "חובה עיתונאית תוכר בהקשר להגנה הכלולה בהוראת סעיף 15(2) רק במקרה שבו יש לציבור "אינטרס אישי ספציפי", כגון אזהרת הציבור מפני סכנה לחיי אדם" (פסק הדין בנושא דיין, פסקה 52).

את החלטה זו הפך בית המשפט העליון וקבע כי (מפי המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין):

"מובן לכל היום כי תפקידם של העיתונאים בחברה הדמוקרטית אינו מתמצה עוד בהעברת מסרים לידי רשויות המדינה. על העיתונאים לחשוף שחיתויות, להעביר ביקורת על השלטון ועל גופים פרטיים הפועלים במשק … תפקידם הוא להאיר את אותו המידע המגיע אליהם ואשר מצביע על פגמים בהתנהלות המערכות הציבוריות ולהעמידו לעיני הציבור; לשמש כ"כלב השמירה" של הדמוקרטיה ושל כיבוד החוק…  עוד מובן כיום כי במקרים רבים קיימת חשיבות גם לעצם פרסומו של מידע, לעצם חשיפתן של פרשיות לעין הציבור, גם במקום שבו המידע הועבר במקביל לרשויות המוסמכות וטופל על ידן. הקביעה כי רק פרסומים הכוללים אזהרות מידיות על סכנה לחיי אדם, לבריאותו או לרכושו יחשבו לפרסומים שחייב עיתונאי לפרסמם אכן נראית צרה מדי.

ראוי להכיר בחובה עיתונאית רחבה יותר מאשר זו הנוגעת לאותם מקרים מצומצמים של סכנה לחיים או לרכוש. לעיתים עשויה חובה זו לכלול דיונים ערכיים, אשר אין בהם סכנה מיידית לחיי אדם או עניין הדרוש הכרעה של גורם מוסמך – אך יש להם חשיבות חברתית רמת מעלה."

עכשיו, מצד אחד הפסקה הזו נראית לנו כשיא הליברליזם: לעיתון יש חובה לדווח על פגמים בהליך השלטוני ולהביאם לידיעת הציבור ולא משנה מה. הבעיה מתחילה כאשר נכנסים לעומק ההגדרה של המילה חובה. חובה, לפי השיטה ההופלדיאנית,  דווקא כאן, מנגד החובה, עומדת זכות: אם העיתון חייב לפרסם על ולהביא דבר לידיעת הציבור, הרי שכעת הוא לכל אדם יש את הזכות לפרסם באמצעות העיתון.

כלומר, מול כל חובה עומדת זכות; חובה אינה ריקה: החובה של העיתון היא חובה לציבור, ואם עד עתה הכרנו בזכותו של העיתון לקניין והיכולת שלו לקבוע מהם הפרסומים שיעברו דרכו (לדוגמא, בג"צ 10203/03 המפקד הלאומי נ' היועץ המשפטי לממשלה) במידה מסוימת לפחות, הרי שמרגע שקמה חובה על אמצעי התקשורת, הוא פשוט חייב לפרסם, גם אם אין לו מקום, וגם אם השיקולים המערכתיים שלו לא ממש מאפשרים זאת או מתנגדים לפרסום (נניח, כאשר עיתון מקור ראשון מסרב לפרסם פרסומת שקוראת לאפשר להומוסקסואלים לחיות בכבוד, תא"מ 44551-11-10 האגודה לשמירת הפרט נ' מקור ראשון המאוחד בע"מ).

אז מה קרה כאן? לאורך שנים עיתונאים ניסו לטעון שיש להם חובה כלפי הציבור, ושהם חייבים לפרסם דברים ואם בית המשפט יטיל עליהם דרישות כבדות מדי, הרי שהם לא יוכלו לדווח. בית המשפט החזיק אותם מלקבל את העמדה הזו, בין היתר כיוון שהבין את ההשלכה הזו, וכעת, כשהסכר נפרץ, הוא בעצם אומר: חברים, ביקשתם אז קיבלתם, אבל דעו לכם כי יחד עם כח רב באה אחריות רבה, וכעת תחויבו לפרסם דברים, גם אם הם לא נעימים לאזניכם.

ההחלטה בתיק של אילנה דיין היא בדיוק כזו: לא בטוח שאמצעי התקשורת מוכנים לעמוד בה, וכעת נראה איך הם יצליחו.