סוף סוף עלילה

9.4 סוף סוף עלילה….

עד שסוף סוף שכנעו אותי לצאת מהדכאון ומהבית לקחו אותי למועדון, ועוד איזה מועדון, כזה שמשמיע מוסיקה שאני לא אוהב..

הגעתי והתיישבתי על הבאר, אני ואפסי עוד, אולי בעצם עוד שלוש ידידות שהזדנבו לה (והעדר ממשיך ללכת כנראה) לאחר שעה קלה, וכמה קוביות קרח להקל על כאב השיניים הבחנתי בעולם סביבי. מימיני עמד על הרצפה כסא באר, שעל שלביו היו מונחות נעלים, בתוך הנעלים היו רגלים, שחברו להן לגוף, ובמועדון של לובשי שחורים, היו הן הרגלים היחידות שלובשות מכנסיים וורודות, לרגלים היתה מחוברת בטן, הנעטף בגופייה שחורה, שהקונטרסט עם הכתפיים הלבנות, היה ניכר, ואף לרגע מובן. לכתפיים היה מוצמד צוואר, שבסופו חבר לפרצוף, ופרצוף זה עוצב על ידו, בהתאם למידותי המשונות. האף חלק כמגלשה, והשפתיים דקות וורודות הן, העיינים שהיא לטשה, נראו כשני אגמים במדבר (למרות שחייבת להיות מלה מתאימה יותר), שפתייה הדקות והרכות, עוד טרם נגעו בשפתיי, אך כמהתי. וחיוך לא נישא על פניה, אך ידעתי שעתיד הוא לבוא.

וכל הערב שידלתי אותה לחייך, ולהוציא הרגשתה לאוויר, אך משום מה מזימתי כשלה, וחיוך לא הצלחתי להביא. אל תוך אגמיה צללתי, עם מסכה אך ללא חמצן, ובוהה ובוהה אל נבכיה, ויודע שדם ועשן, לא יבואו עוד הם בינינו אלא רק מלאכים טובים, ומקווה שבאחד הימים, נפגש ונתנה אהבים.

וחבקנו יחדיו ברעות, ושינינו כאבו לם יחדיו, אך לחיבור מטאפיזי מושלם, לא היה שום מצב. ואולי אם בחזקה הייתי דורש, ואם רק בסמכותיות הייתי מבקש, ואם במקום לשבת פה הייתי עושה, מצבי לא היה לבטח כזה.

אולי משום שהיא נראית כמלאך, ואולי משום שהיינו כך, ואולי כי תאומה היא לפריורית. מחשבותי נשארו כמנס ראה בלבד, ללא האקט וללא טעם לוואי. אילו רק נשקתיה אולי הייתי רואה, שאין היא זהה לאחרת, אילו רק נתקתיה מהקרקע לשבריר של שניה, הייתי משיבה למציאות עצומה. המציאות הייתה אחרת מכל ידיעותי ושונה ממה שיצאתי, כי בתום ליל חמישי במועדון האומלל, הייתי קם בשחר מבהיק, ללא צל של שמש או ענן בשחקים, רק מקום לבד ללא שלכת, ללא אור או קש וללא משחקים, רק אותה כשהיא איתי משחקת.

ויכול להיות שהכל, נראה כחלום, ובהקיץ הזיתי לבטח, אך מלאך שכזה לא נראה ביום-יום אלא רק מופיע לרגע. ומלאכים ומלאכיות לא קיימים בקרקע, הם נוסקים במהרה לרקיע. ושם הם יושבים להם, ומשחקים באנשים, ורק יורדים אל העם לרגע.

ואם יש מלאכים שעומדים על קרקע, בוערת ככל שתהיה, אבקש שתעבירו מסר לה, שבפעם הבא תשתהה, ותשוב לעולם זה לרגע אחד, ומייד, ולא עוד שלוש שנים, כי מה שפספסתי כבר פעם שניה, לא אסכים לפספס לעולמים.

ובקיצור אסכם פה, ולא אוסיף מלה, ואותיר לשקט להסביר, שלא בטוח איך נקראית ההרגשה, אך לבטח נעימה מאוד היא. ורק רגע אחד מזמנך אבקש, מלאכית קטנה ושברירית, ולשבור את לבך לעולם לא אסכים, רק שובי ואמרי לי שאנו נתאים.

יום יבוא והשמש תזרח, ופרפרים לא יהיו עוד בבטן.
ובאותו היום את עיני אפקח, כי הלב לא עשוי הוא מאבן.