על הפרטיות של משה סילמן

לפעמים התקשורת כל כך מתאהבת בסיפור ובגיבור שלו, שהיא שוכחת לרגע את התפקיד שלה בתור מי שאחראית על המצב ובתור מי שצריכה לספר את הסיפור באחריות. ההתנהלות של התקשורת, בכל הנוגע למשה סילמן, היא לא פורנוגרפיה, היא נקרופיליה. בים שבת האחרון, במהלך ההפגנה של פעילי המחאה החברתית, הצית עצמו סילמן כצעד של ייאוש מהמערכת. סילמן טען טענות חמורות כנגד המערכת במכתב שהותיר, ואמצעי תקשורת רבים בחרו לפרסמו.

פעמיים נקרופיליה חטאה התקשורת: בפעם הראשונה כאשר פרסמה את תמונותיו, בשידור חי, לצורך צפיה והנאה של הציבור; בפעם השניה חטאה כאשר נכנסה לחייו הפרטיים וסיפרה את הסיפור הכואב שלו: על החוב לביטוח לאומי, העסק שקרס ועוד. התקשורת עשתה זאת כאשר היא מודעת למצבו הנפשי הרעוע של סילמן.

אכן, הוראות חוק הגנת הפרטיות קובעות שני איסורים משמעותיים על פגיעה בפרטיות של אדם: "פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה" ו"פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד".

מצבו הכלכלי של סילמן, חובו לביטוח לאומי ועברו הבריאותי הם ענייניו הפרטיים. לאיש אסור להכנס אליהם ואסור לספר עליהם לציבור לא משנה מה; כך גם התמונות שמציגות אותו במצבו הקשה. יש צורך לדווח על המאורע; הוא בעל ערך חדשותי רב: אדם הצית עצמו במחאה על מצבו הכלכלי. אך השימוש בשמו, סיפורו ועוד נכנס כבר לגדר מציצנות: מדוע צריך זאת? האם יש באמת צורך בשמו או במצבו הספציפי? לא. משה סילמן הוא הסיפור של כולנו.

אין ספק שסילמן לא היה מסוגל לתת את ההסכמה הנדרשת לצורך פגיעה בפרטיותו על ידי כלי התקשורת. מצבו הבריאותי לא אפשר זאת; לכן אנו צריכים לשאול: כשאנו קוראים לסולידריות, אולי נקרא גם לשמירה על כבודו של האדם?

לקריאה נוספת: על הנקרופיליה של התקשורת ומשפחת פוגל הי"ד.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

17 תגובות ל-“על הפרטיות של משה סילמן

  1. קלינגר, בדרך כלל אני מסכים איתך אך בנקודה השנייה טעית לדעתי.
    סילמן פיזר לכל המעוניין את המכתב שמתאר (בכותרות אמנם) את סיפור חייו, ולאחר מכן הצית את עצמו. אמנם זה לא מסמך משפטי המתיר את הפרסום, אך נראה כי הוא רצה שהסיפור יהיה ידוע לציבור. אני אישית חושב שהיה נכון לפרסם את הרקע למעשה שעשה, אם כי היה מקום לפרט קצת פחות בפרטים האישיים ובוודאי בפרטים המזהים.

  2. נכון מאד. אין בין ישראלים או תקשורת ישראלית ובין רספקט לפרטיותו של אדם ולא כלום. רואים את זה בכל מקום. אותי אישית זה מחליא.

  3. אני חושב שמשה סילמן עשה את מה שעשה במטרה להגיע עם סיפורו האישי (שבהחלט גם יכול להיות הסיפור של כל אחד אחר) לכלי התקשורת, ועל ידי סיפורו ומעשיו לנסות ולזעזע את המערכת. לדעתי, בהחלט היה מקום לפרסם את שמו והסיפור האישי שלו בתקשורת. לא היה מקום לעשות את זה בצורה כל כך צהובה, כמו שהתקשורת הממוסדת עשתה זאת. לעומת זאת, במסגרת הפרסומים על הנושא שרצו בפייסבוק מאדם לאדם וכו', דווקא הרבה יותר שמרו על כבודו של משה סילמן, למרות שגם שם פרסמו את הפרטים. את הצילומים לא היה מקום להעביר כמו שעברו, בטח שלא בשידור חי.

  4. האיש פיזר את המכתב שלו, שהכיל פרטים על מצבו הבריאותי והכלכלי, קודם שהצית את עצמו. זה אומר שהוא רצה כמה שיותר פרסום. אני לא רואה בעיה עם פרסומים שמציינים את העובדות הללו (יש לי בעיה עם התמונות, אבל, שוב – כמו במקרה של הנזירים שהציתו את עצמם בוויאטנם, הם רצו בהפצת התמונות). אני חושב שכדי לטעון שסילמן לא יכול היה לאשר את הפרסום אתה צריך לטעון שהוא לא היה צלול, וזאת טענה בעייתית מאד.

  5. מסכים עם שחר, מתן ויוסי. פרסום תהליך הדרדרותו של משה סילמן הוא חשוב , על מנת שאנשים יבינו שזה יכול לקרות לכמעט כל אחד מאיתנו. דרישת חוב של רשות כלשהי, מוצדקת או מופרכת, תניע כדור שלג שיגרום לקריסתו הכלכלית (ומשם, הפיזית) של כל אחד שאין לו רזרבה של כמה עשרות אלפי ש"ח.
    פרשת חייו של סילמן ממחישה את האמת המצמררת הזו, ולכן חשוב שפורסמה.

  6. באמת – הפוסט הזה כל כך מאולץ – מנסה לקשור את תחום התמתחותך בפרטיות ולנצל את האירוע – בשעה שברור כשמש שבמקרה הזה משה סילמן רצה לפרסם כמה שיותר את המקרה הלו – והוא ניסה לעשות את זה גם בראיונות לפני חודש רק שאף אחד לא חשב שזה מעניין. התקשןרת נהגה כשורה

  7. קלינגר, אתה יודע שבדרך כלל אני מסכים איתך, אבל לדעתי הפעם פספסת את הנקודה.
    המוסר צריך להיות מעל החוק. החוקים נועדו לשרת את המוסריות שבנו, ולא ההיפך.

    משה סילמן לא הבעיר את עצמו בשקט, בבית. למעשה, הוא אפילו אמר לחברים הפעילים שלו, שהוא הולך "להרעיד את המדינה".
    משה סילמן ביקש בעצם מהתקשורת לספר את הסיפור שלו – כולל התמונות מהשריפה, כולל ההתעללות של ביטוח לאומי והמדינה, וכולל מה שקראת לו פורנוגרפיה.
    משה סילמן ניסה להציל בגופו את מדינת ישראל, ואם התקשורת לא הייתה משתפת איתו פעולה, זה היה במינימום חוסר כבוד לאקט המטורף שעשה

  8. למיטב ידיעתי, הראשונים שפרסמו את תמונתו עולה באש היו משטרת-ישראל, שהעלו את הווידאו ליוטיוב, כאילו היו סתם עובר אורח סקרן, חסר מעמד או אחריות. כשזו הדוגמה שהם מציבים, קשה לי לבוא בטענות לתקשורת.

  9. אוקי,
    אבל מדוע חייבים לפרסם את השם שלו? לא מספיק לומר "עצמאי בשנות החמישים לחייו שסבל מסכת התעללות מביטוח לאומי"? אני חושב שהפרסום של הפרטים המזהים שלו כאן היא בעייתית.

    גם אם האדם חילק את המכתב, לא היו חייבים לפרסם את שמו.

  10. משה סילמן כתב במכתב, שלפי מה שהבנתי הוא הדפיס ודאג לחלק עותקים רבים ממנו, לא רק את השם שלו, אלא גם מספר ת"ז. זה אומר לי שהוא רצה לעשות את הצעד הזה כמה שיותר פומבי וגלוי, ואין מה לעשות, אם אתה נותן למשהו שם, זה מאפשר לנמענים להרגיש יותר קרובים אל אותו דבר. השם שלו מאפשר לך להזדהות איתו בצורה יותר ישירה.
    לא סתם יש את האמירה של "לכל איש יש שם", למרות שההקשר, כמובן, שונה.

  11. יונתן אתה מתעלם מהיבט חשוב וזה שהסיפור שודר כבר ברגע שהוא התרחש וזאת בעיקר במדיה החדשה. בהתחלה בטוויטר- כולל שמו של האיש, המכתב וסרטוני וידיאו. למעשה כבר בזמן ההפגנה פעילים שידרו בשידור חי את האירוע כולו. לאחר מכן אזרח עיתונאי כזה שהשתתף בהפגנה הצליח לשכנע את השומר באיכילוב להיכנס לבית החולים בטענה שהוא בן משפחה- הוא צילם במצלמה מוסתרת בתוך בית החולים והצליח להגיע כמעט עד למיטה של סלימן- ולמעשה הוא ראיין דיבר עם עובד סוציאלי שחשב שהוא מדבר עם בן משפחה על מצבו הרפואי של סילמן – העובד לא ידע שהוא מצולם בשידור חי ברשת. האם בקונטקסט הזה יש משמעות למה שערוצי תקשורת אחרים עשו או לא עשו?

  12. ברגע שניסו להפוך אותו ל"הוא לא מקרה פרטי. זה יכול להיות כל אחד" באו כל הבלוגרים החרוצים שהבינו שמשהוא פה לא מסתדר, והתיחילו לחפור.
    אז הנה, הראינו שזה לא יכול להיות כל אחד. נכון כל אחד יכול לחטוף שבץ מוחי. אבל לא כל אחד יכול להפוך לפושט רגל סדרתי. את זה הוא עשה לעצמו בעצמו, עוד לפני השבץ. ועשה כמה מעשים לא כשרים בדרך.

    בקיצור – עם הפירסום הוא היה צריך לקחת בחשבון שגם את הכביסה המלוכלכת יוציאו. הבעיה היא שהוא האמין כל כך שכל הצרות שהוא הביא על עצמו הן אשמת כל העולם ולא הוא, שהוא אפילו לא חשב על האופציה הזו.

  13. אם מכתב ה"אני מאשים" שלו מפורסם בעיתונאות (כי נראה שסילמן היה מעוניין בפרסומו), האין על הכתבים אחריות עיתונאית להצליב ולוודא עובדות אלו ככל יכולתם מול מקורות שזמינים להם? (פסקי הדין שלו וכד')

    את השם באמת אפשר להשמיט, גם אם הוא רץ בכל מדיה חברתית אפשרית.

  14. מצבו הנפשי או מצבו הבריאותי? סילמן אינו משוגע וכל בר דעת שרואה אותו מדבר רואה אדם טוב לב, שקול והגיוני. ולכל מי שטוען שצריך להיות משה סילמן כדי ליפול לבור כ"כ עמוק- שיביט ב-3 מליון (!!!) תיקי הוצאה לפועל פה במדינת ישראל, וישאל עצמו אם זה מקרה יוצא דופן או שיטה.

    תתעוררו! כמה שיותר מהר יותר טוב, מי שלא נפל עד היום זה לא אומר שזה לא ייפול מחר.

    בניגוד למה שחשבתי בהתחלה, והתנגדתי לפרסום שמו, במקרה הזה, אני שמחה שפירסמו כי זו הייתה כוונתו. וכל מי שאומר אחרת טועה.

    מדבריו של משה סילמן:
    http://www.youtube.com/watch?v=4zSyg4r6RKQ&feature=player_embedded

    https://www.youtube.com/watch?v=qKFEDOnrOv4&feature=player_embedded

    ולכל מי שמלבין פניו לאחר מותו זהו הסיפור של משה סילמן:
    http://www.blacklabor.org/?p=39982

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *