[או, ביקור מחדש בפוסט של אתמול] כואב לי על משפחת פוגל, על כל המשפחה. כואב לי כי הם נרצחו רצח נוראי, שלא באשמתם ובצורה אקראית למדי. כואב לי כי שארי המשפחה יסבלו כל חייהם וכי המעשה שנעשה להם לעולם לא יתוקן, לא משנה מה התשובה אליו תהיה.
אבל בעיקר כואב לי על ממשלת ישראל; אותה ממשלה שמראה שוב ושוב כי פרטיות אזרחיה אינה רלוונטית וכי בשם מטרות עלומות ובלתי מידתיות זו מחליטה לפגוע בפרטיות אזרחיה. אמש, החליטה ממשלת ישראל לפרסם את תמונות גופותיהם של משפחת פוגל, וזאת בניגוד לחוק הישראלי ולכללי משפט ראויים. הממשלה קיבלה הסכמה מקרובי משפחה, וזאת כל עוד יטושטשו הפנים של בני המשפחה. הסכמה, שכאמור במקרים אחרים, כמו תרומת איברים, נזהרים ומשתמשים באימות כפול: הן הסכמת הנפטר והן הסכמת בני משפחתו.
אלא, שספק אם החוק הישראלי מאפשר זאת. אבל, נתחיל מהתחלה. התמונות [לינק זוועה, אך דרוש לצורך הדיון], אשר ללא ספק צולמו על ידי אחד מהגורמים אשר נמצא בזירת הרצח בטרם הפינוי (או על ידי הרוצחים עצמם, מה שלא סביר) היה חייב להיות מצולם על ידי אדם מקצועי. ואכן, צפיה בפרטי הEXIF של התמונה מגלים שהתמונה צולמה על ידי מצלמת Nikkon D90 ולאחר מכן נערכו בפוטושופ (לא שאני אומר שנעשו שינויים בתמונה). מדובר במצלמה מקצועית ולא במצלמת חובבים, כך שמי שנמצא עם המצלמה ככל הנראה הוא חלק מצוות צילום, בין אם תיעוד של צה"ל, זק"א או של כל אדם אחר. כלומר, מראש התמונות צולמו ונערכו על מנת לפרסמן.
כעת, כיצד הודלפו התמונות? גם אם קרובי המשפחה הסכימו לפרסום התמונות, הם הרי לא היו מי שצילמו, אלא התמונות הגיעו בצורה אחרת, ככל הנראה דרך מועצת יש"ע. כלומר, מישהו "הדליף" למועצה את התמונות וזו הלכה לקבל את הסכמת המשפחה. כעת, לעניין הרלוונטי יותר: החוק בישראל הוא פשוט; חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בצורה מפורשת כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" וחוק הגנת הפרטיות קובע כי "פגיעה בפרטיות היא … צילום אדם כשהוא ברשות היחיד [או] פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". אין מחלוקת כי פרסום התמונות נעשה ללא הסכמת המתים אלא בהסכמת משפחתם בלבד.
כעת, מהי מידת ההסכמה שניתן לספק? דר' מיכאל ויגודה מנסה להסביר על ידי הסתמכות על תורת ישראל:
"הפגיעה בפרטיות אסורה, כאמור, "עד שיאמר לו [בעל הסוד]: לך אמור", וכל עוד לא התיר הנפגע בעצמו את הפגיעה, איש לא יוכל לעשות זאת במקומו. עם זאת, נראה שאם ניתן להניח כי הנפטר עצמו היה מוכן להסמיך את נציגו למחול על פרטיותו, ניתן יהיה להתיר את הפגיעה בפרטיות אחר קבלת הסכמת הנציג, משום שבמקרה זה, הסכמת הנציג מבטאת למעשה את הסכמת בעל הסוד."
כלומר, גם התייחסותו של דר' ויגודה לעניין מבהירה כי השאלה היא האם הנפטר היה מסוגל למחול על פרטיותו. גם אם מדובר במצב בו אפשר להעריך את הסכמת הנפטרים (ובמיוחד את הסכמת הנפטרים הקטינים, שספק אם ניתן היה לקבל אותה מאפוטרופסיהם, אשר נמצאים בניגוד עניינים. גם אז, הרי שהזכות לפרטיות של קטינים צריכה להתקבל תוך הבנה לרגישות המידע ולכך שלא תמיד קטין מודע לשימושים שיעשו במידע. לכן, גם אם הבגירים במשפחת פוגל היו יכולים להסכים, במקרה כזה, לוותר על זכויותיהם לפרטיות, הרי שהם לא היו יכולים עדיין לוותר על הזכות של ילדיהם הקטינים, ובמיוחד לא כאשר ויתור כזה נעשה על ידי שלוח פעמיים: על ידי קרוב משפחה שמוותר בשם הורה שמוותר בשם ילדו.
מעבר לכך, השימוש שהמדינה עושה והפגיעה בפרטיות, גם אם פניהם של הקרבנות מטושטשים, אינו עומד בקנה אחד עם הרצון להגן על פרטיות האזרחים. מדובר בלא יותר מפורנוגרפית קטינים, תמונות של גופות מרוטשות שאינן יכולות להיות מוסכמות לפרסום. הצילום מראש על ידי צוות צילום מקצועי, והעובדה שמי שהדליף את התמונות קיבל אותן ממישהו שנמצא בזירת הרצח, הכל מצביע על מעשה מתוכנן מראש: כזה שלא היה מאפשר קבלת הסכמה אמיתית אלא הסכמה של המשפחה תחת לחץ.
שלוש שאלות:
1. האם לא ניתן לטעון שהפרסום עומד בכמה מן ההגנות המנויות בסע' 18 לחוק הגנת הפרטיות?
2. ההורים גם נרצחו. את מי הייתה המדינה אמורה לשאול?
3. אתה מחיל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו על מתים. מהו הגבול? האם למתים יש חופש דיבור וזכות להפגין? מהו האיזון בין זכויות החיים לזכויות המתים?
יואב,
אני בספק אם הפרסום עומד בהגנות של סעיף 18. אני מעריך שאתה מדבר על סעיף 18(ב), שקובע כי הגנה תהיה אם "בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב". אני לא חושב שיש עניין ציבורי בפרסום של התמונות.
2. אם ההורים נרצחו, אז בדיוק העניין: המדינה לא יכולה לשלול את הזכות לפרטיות בלי הסכמה, לכן היא לא יכולה להשתמש בנושא.
3. כבוד המת הוא חלק מכבוד האדם. למתים יש זכות לכבוד, זכות לפרטיות וזכויות נוספות. אני בספק אם הם צריכים חופש ביטוי וזכות התאגדות, אבל כשתבוא הפיכת הזומבים, אנחנו נראה.
1. מדוע לדעתך אין עניין ציבורי בפרסום התמונות? אפשר להתווכח האם זה ראוי או לא, אבל עניין קל לטעון שקיים…
מלבד עניין לציבור (סע' 18(3)), האם אי אפשר לדון בכובד בשאלה האם יש כאן חובה מוסרית, חברתית, אולי אפילו מקצועית לעשות כן (סע' 18(2)(ב))?
אני חושב שראוי לדון בכך, ולא לטאטא זאת מתחת לשטיח רק בעצם אזכור הזכות…
2. זו טענה מוחלטת מדי ולכן קצת מוזרה. האם אין לנרצחים עזבון? מי מנהל אותו? האם קרובי המשפחה לא מופקדים על האינטרסים שלהם? האם אי אפשר לחשוב על קונסטרוקציה משפטית בה יהיה ניתן להשיג אישור לכך בהנחה שההורים מתו, ובהתחשב גם באינטרסים שלהם.
3. גם הטענה שכבוד האדם כולל את כבוד המת מוזרה לי. האם המתים *צריכים* זכות לפרטיות? איזו פרטיות יכולה להיות לאדם מת? האם הוא יכול למנוע ממני לבקר את הקבר שלו? מתים הם מתים, אלא אם אנחנו עוסקים בגלגול נשמות (או בסרטי זומבים) אין להם שום צורך בזכות לפרטיות… כך למשל גם אין להם צורך בזכות המוסרית, למרות ששמם ושיוך שמם ליצירתם זה עניין של כבוד והכרה וזה מתקשר לכבוד המת, אך משך הזכות המוסרית הוא משך חיי היוצר. כי
אני מבין את הנושא של כבוד המת ושל שאלת ההסכמה של אדם בעודו בחיים, אך את פרטיות המת כחלק מכבוד האדם החי אני מודה שקשה לי להבין.
טעות שלי, גם הזכות המוסרית היא חיי היוצר פלוס שבעים. לא שזה משנה לצורך שאר הדברים.
יואב,
1. אין כאן "עניין ציבורי" כי עניין ציבורי אינו "מה שמעניין את הציבור" אלא כפי שבית המשפט פסק בפרשת ונטורה:
כך גם בעניין צדיק, בה בית המשפט הבהיר מהו עניין ציבורי. אני גם בספק אם יש כאן חובה מוסרית או חוקית.
2. לנרצחים יש עזבון, אלא שיש דברים שהוא לא יכול להסכים עליו, ובין היתר פגיעה משורשרת בזכות לפרטיות. לדוגמא, עזבון לא יכול להסכים לתרומת איברים של אדם שלא הסכים לכך או לשנות את צוואתו, נכון?
3. המתים לא "צריכים" זכות לפרטיות, אבל זו מגיעה להם כחלק מהכבוד. לדוגמא, אם לא היתה למתים זכות לכבוד, הרי שלא היה צורך לקברם או לערוך הלוויה לזכרם, ולא היה בחוק איסור לשון הרע איסור ספציפי על הוצאת לשון הרע על מת.
אגב, אם אין עניין לציבור, מדוע שמת לינק "לצורך הדיון"?
הלינק הוא כדי להבין בדיוק מה הבעייתיות עם התמונה, כדי שיהיה ברור מדוע הן צולמו ובאיזו סיטואציה.
אשריך שאתה בטוח שהפרסום לא תרם לגיבוש דעת הציבור בעניינים מסויימים. לאור היומיים האחרונים נדמה לי שאפשר לקבוע די בבטחה שהוא דווקא תרם, גם אם לצערנו לא בכיוון הרצוי ותוך שימוש ציני ברצח.
לשון הרע זה לשון הרע, ושני הדינים, גם אם חופפים בנקודות מסוימות, שונים זה מזה ברציונלים העומדים מאחוריהם. יש הבדל בין לשון הרע שנותן למת זכות לשם טוב לבין הזכות לפרטיות.
בנוסף, נאמר לי שעליי להפנות אותך לספר של בירנהק, לדיונים בכנסת שפסלו את הרחבת חוק הגנת הפרטיות לעולם הבא (דיונים בהשתתפות בירנהק וח"כ/הרב יצחק לוי, שבתו נרצחה בפיגוע וכתבים באו לחטט לו בבית), ולדין האמריקאי שגם הוא לא נותן פרטיות למתים.
באמת שאני לא מבין מהיכן אתה גוזר זכות לפרטיות למת.
בוא נתחיל ככה: אם "נאמר לך" להפנות אותי לבירנהק, אני אשמח לדעת מי אמר. ולגבי השוני בין הרציונאלים, הרי שבית המשפט פירש אותם בצורה דומה (ושני פסקי הדין שנתתי לינק אליהם הם דווקא בתחום הפרטיות).
לגבי הזכות לפרטיות של מת: וובכן, אני גוזר זאת הן מהמשפט העברי והן מכך שיש זכויות שלא חולפות מהעולם עם מותו של אדם, אחרת לא היתה בעיה, לדוגמא, לגנוז ירושה של אדם או לוותר על כל הקניין שלו, לא?
אם הפרטיות היא חלק מהזכות לקניין, הרי שאין בעיה כאן. אם הפרטיות אינה חלק מהזכות לקניין, אלא דווקא מזכות אחרת (נניח, כבוד) הרי שאין מחלוקת לכבוד המת, ואם הפרטיות היא זכות חוזית (של הסכמה ושליטה) הרי שהיא אמורה לחול גם לאחר המוות.
כך או כך, אין דרך לומר שאין למת זכות לפרטיות.
הזכות לפרטיות מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכן בחוק מפורט נפרד. כך שהיא חלק מזכות היסוד של האדם, ומקובל לחשוב על כך כי אלו זכויות השייכות לאנשים חיים (כמו הזכות לבחור ולהיבחר או הזכות לקניין).
בהקשר זה ראוי להזכיר כי ירושה מוסדרת בחוק (ואני חושב שמדובר בזכויות הניתנות לאנשים חיים בהתבסס על כבוד לרצון המת. כלומר, לאחר המת הזכויות הן של החיים, ואם אין כאלו אז הרכוש עובר לאוצר המדינה. תאר לך מצב בו נכסים שאין צוואה בגינם היו שייכים עדיין למת, כמו הזכות לפרטיות לשיטתך. מה היו עושים איתם?), ולכן גם הזכויות הקנייניות עוברות הלאה. אם אין למישהו מלבד המת (כלומר, ליורשיו) זכות קניין בנכסים, הם שייכים לציבור. במילים אחרות, למתים אין זכות לקניין, אלא לאנשים חיים יש זכות לקבוע למי להעביר את קניינם לאחר מותם.
גם לשון הרע בעניין מתים מוסדר בסעיף מיוחד בחוק איסור לשון הרע. כך שאף אם יש לפרש את החוקים בצורה דומה, הרי שניתן לגזור מכך שבהיעדר סעיף מפורש אין זכות פרטיות למת.
עדיין לא הבנתי מהו המקור הנורמטיבי ממנו אתה גוזר זכות פרטיות למת. כי בעיני זה כמו לדבר על זכות ההפגנה למתים. אין בזה צורך, ואין לזה שום הצדקה שאינה כבר באה לידי מימוש בחוק איסור לשון הרע.
שוב, יואב:
או שהזכות היא עצמאית, ואז היא חלק מהזכות לפרטיות; בהתחשב בכך שלאדם יש זכות לפרטיות גם כלפי יורשיו (נניח, הזכות למנוע את המידע על כך שהיה לו רומן מחוץ לנישואין מול אשתו, שהיא יורשת חוקית שלו).
או שהיא נגזרת מאחת מהזכויות האחרות שלא פוקעות במותו של אדם. הרי כבוד האדם נותר גם לאחר מותו (ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' ליונל אריה קסטנבאום) ואין מחלוקת על כך. אם כן, מדוע דווקא הזכות לפרטיות פוקעת לאחר מותו של אדם? האם יש בכך כדי לפרוש את כל סודותיו כלפי הציבור הכללי? האם לאחר מותו של אדם הזכות פוקעת לחלוטין או שהיא עוברת לעזבונו?
אם הזכות פוקעת לחלוטין, הרי שלאחר מותו של אדם יש לפתוח את המידע על אודותיו כיוון שאין לו זכות לפרטיות: כלומר, חשבונות הבנק שלו, תכתובותיו וכדומה אמורות להיות נחלת הכלל, וכך גם סודותיו וספריו הלא-מפורסמים.
אלא, שהמנהג הוא כי למת ישנה זכות לפרטיות; המנהג כולל את האיסור על כניסה לרשותו של היחיד גם לאחר מותו, כיבוד רצונו וכיבוד צוואתו. המנהג הזה הוא מה שעשוי להקנות זכות לפרטיות לאחר המוות.
ככלל, כל הזכויות של אדם פוקעות בעת מותו. כזו היא הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות להליך הוגן, חופש הביטוי, וכן אפילו הזכות לקניין. איני מכיר אנשים מתים שמבצעים עסקאות בנכסים. הזכות לפרטיות אינה שונה, אין מדובר ב"דווקא" הזכות לפרטיות, אלא בחלק מהכלל.
זהו הכלל, ויש לו חריגים מסויימים בתחומים מסויימים של המשפט, המעוגנים כולם בחקיקה.
אמת, לאדם חי יש הזכות לקבוע מי יועבר רכושו, ואנו מכבדים את רצונו של האדם לאחר מותו (למעשה, "רצון המת" הוא מונח קצת מטעה בהקשר זה. זהו רצון של אדם שהובע בעודו בחיים, למתים אין רצונות אלא אם באמת בגלגול נשמות עסקינן…), ומעבירים את זכויות הקניין לאדם חי אחר. אך מכאן ועד לראות בכך הכרה של המשפט בזכות הקניין של המת, המרחק רב… עוד יש לציין כי אין מדובר ב"מנהג", אלא בהכרה פוזיטיבית של המשפט בכך
כך למשל מכיר המשפט בזכות המת לשם טוב, וזוהי הכרה מפורשת של החוק.
בהיעדר מקור נורמטיבי שאתה מצביע עליו לפיו מתקיים החריג לכלל, והזכות לפרטיות נמשכת לאחר מותו של אדם, בהחלט יתכן כי יש מקום לפתוח את הנתונים לגבי אנשים מתים (זאת בהנחה שמעשים אלו לא מנוגדים לחוקים אחרים, למשל זכותו של המת לשם טוב, חסיון מסוגים שונים, סודות מסחריים שהינם נכס או ספרים שעברו לזכות יורשיו ועוד).
יהונתן אני מאמץ את כל מה שכתבת והיטב כתבת
למעט דבר אחד – הלינק לתמונות
נמצא שאתה חוטא בפגיעה בפרטיות המתים גם כן דרך הלינק
כולם כבר יודעים לאיזו פורנוגרפיה מדובר וגם בטלוויזיה דנו בתמונות בכובד ראש כש 90 אחוז מהתמונה מכוסה בבלק.
אני מציע לך להסיר את הקישור מהמאמר המאוד נכון שלך
אתה יכול לחילופין להניח כאן לצורך הדיון תמונה אחת שהגופה שבה מכוסה לחלוטין בבלק כפי שעשו בטלוויזיה
מיכאל,
הלינק לתמונות דרוש על מנת להראות את הטענה לגבי טיב הצילום, EXIF ועוד מידע מסוג זה.
יואב,
אני מצטער, אבל גם מנהג הוא מקור נורמטיבי.
יהונתן,
האם ראוי שהתמונה הזו תפורסם –
http://filipspagnoli.files.wordpress.com/2010/09/a-child-dying-in-the-streets-of-the-crowded-warsaw-ghetto.jpg
או שמא ראוי להסתיר תמונות כאלו על מנת להגן על הפרטיות.
http://www.google.co.il/images?hl=iw&client=firefox-a&hs=2HE&rls=org.mozilla:he:official&q=holocaust%20child&um=1&ie=UTF-8&source=og&sa=N&tab=wi&biw=1024&bih=419
ולא, אין הבדל.
גיא,
כן, יש הבדל. בעוד שאחד הוא תמונה המציגה דיווח עיתונאי (כלומר, ללא התמונה אי אפשר לדווח), התמונות מאיתמר אינן אלא פורנוגרפיה.
אכן מנהג הוא מקור נורמטיבי, אך האם אתה יכול להצביע לי על מנהג שכזה? כמה מקרים דומים הראו בתולדות מדינת ישראל שאתה יכול להצביע בבטחון גמור על מנהג כזה? יתרה מזו, של מי המנהג עליו אתה מבקש להתבסס? של בני האדם? של העיתונות? של ממשלות ישראל לדורותיהן? של ממשלת נתניהו השניה? ממש לא ברור לי איך אדם בהינף קולמוס יוצר זכות למתים על סמך מנהג שהוא לא טרח להביא לו דוגמאות.
יואב,
אם מאמרו של דר' ויגודה אינו די עבורך, וכך גם המנהגים שציינתי, הרי הנה מספר מקרים בהם זכותו של אדם לפרטיות נמשכה לאחר מותו. בפלוני נ' אלמוני: "מסמכים רפואיים אלה הם בבעלות העיזבון ולא בבעלות היורשים. לא ניתן להגיע לחקר האמת בענין עילת הפסלות הנטענת כנגד הצוואה ללא הצגת מסמכים אלו. הרצון לקיים את רצון המת הוא ערך עליון בדיני צוואות. ניתן לראות כהסכמה של הנפטר לפגיעה בפרטיות לאחר מותו, אם אדם סביר היה מסכים לפגיעה כאמור"; כך גם בה"פ 3172-02-10 משעלי נ' בנק הפועלים בע"מ, בה בית המשפט השתמש בתניות חוזיות כדי לשכלל הסכמה לפגיעה בפרטיות, אך יצר קונסטרוקציה בעייתית, אבל פסק כי "שאין המבקשת זכאית למידע אודות חשבון הבנק ביחס למועד שחל לפני פטירתו, זאת מאחר שזכותה של המנוחה (בחייה) לפרטיות גוברת על זכותה של המבקשת, יורשתו של המנוח לפרטים אודות חשבון הבנק".
בכל מקרה, הויכוח ערל, כי אתה לא נותן לי סיבה אחת מדוע לא להכיר בזכות של נפטר לפרטיות.
נדמה לי שנטל השכנוע הוא עליך. אתה מבקש למנוע ממני לעשות דבר מה, עליך לשכנע אותי מדוע ההגבלה הזו נדרשת. אני מבין מדוע לאדם חי יש זכות שלא יפרסמו את נטייתו המינית ברבים בניגוד לדעתו, למשל, אני מתקשה להבין מדוע לנפטר יש זכות כזו (מלבד ענייני "כבוד" מעומעם, שאינו הרציונל העמוק מאחורי הזכות לפרטיות). האם הדבר ישפיע על אורחות חייו? אני מבין את חשיבות "הזכות להישאר לבד" בנוגע לאנשים חיים, אני מתקשה להבין אותה בנוגע למתים. זה באמת כמו זכות דיבור למת.
אתה יודע מה,
תסביר לי בדיוק מדוע לנפטר אין חופש ביטוי? דמיין שנפטר כתב מנשר כלשהוא, ואחרי מותו המנשר פורסם, האם הוא יהיה פחות מוגן כעת? לא.
מוגן ע"י איזה חוק? מפני מה? בחיי שאני לא מבין. אם כתבתי מנשר ומישהו יפרסם אותו אחרי שאמות, אז מי שירצה למנוע את הפרסום יגיש עתירה כנגד המפרסם, לא כנגדי. חופש הביטוי הוא של המפרסם, שרוצה להביא לידיעת הציבור את דבריי, לא שלי. אני כבר לא צד לעניין, אני מת. אני לא יכול לפרסם שום דבר אחרי מותי. אחרים יכולים לפרסם, ואז חופש הביטוי שעל הפרק הוא שלהם.
לא יהונתן, זה לא שונה.
1. שניהם תינוקות שנרצחו על היותם יהודים בלבד
ואני יודע שאתה רוצה להאמין שהם נרצחו בשל היותם מתנחלים אבל לא כך. הרוצח הינו מוסלמי אדוק ומחוייב על פי הדת לערוף ראשם של הכופרים
Book of Al-Anfal, verse 12 ( 8:12) – “I (Allah) will instill terror into the hearts of the unbelievers: smite ye above their necks and smite all their finger-tips off.”
Book of Muhammad, verse 4 (47:4) – “Therefore, when ye meet the Unbelievers (in fight), strike off their heads; at length; then when you have made wide Slaughter among them, carefully tie up the remaining captives”: thereafter (is the time for) either generosity or ransom: Until the war lays down its burdens.”
(לא חסר ציטוטים למי שמחפש)
כך היה עושה כך גם לך ולמשפחתך אילו היתה לו נגישות.
http://www.google.co.il/#hl=iw&biw=1680&bih=757&q=islam+beheading&aq=f&aqi=&aql=&oq=&fp=55b9ba54335b5924
2. במקרה של שניהם אפשר היה לדווח ללא פרסום התמונות המזעזעות ("רצח עם של יהודים מתרחש בגרמניה" "יהודים נרצחים בתאי גזים ומובלים למשרפות". תוסיף לזה תיאור בכתבה ולמה לך תמונות ?) ואפשר להתייחס לתמונה כאל פורנוגרפיה אלא שהתמונה פורסמה על מנת "לראות ולא לשכוח" ועל מנת להמחיש את גודל הזוועה.
http://0.tqn.com/d/history1900s/1/0/e/8/einsatz6.jpg
ותוספת אחת שכואבת לי לא פחות
3. ב2 המקרים היו/ישנם יהודים שהיטו עורף לעמם בגלל אידאות/אמונות כאלו או אחרות
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%A7%D7%A1%D7%98%D7%A0%D7%A8
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%9C%D7%94_%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA
אני לא מוצא הבדל בין התקופות. לדעתי מה שקורה היום דומה בצורה מפחידה לתקופה דאז מכל כך הרבה בחינות שקצרה היריעה.
בכוונה לא נכנסתי פה לפלפול המשפטי כי לא מדובר פה בשאלה משפטית אלא בשאלה אנושית. כפי שאחרי השואה הוציאו פתאום את משפט המוסר ככה גם עכשיו, למרות החוק המקומי (באם ויש שאלות עליו), יש מקומות שבהם צריך להניח לפלפול המשפטי ולהביט במאקרו של האירועים מבחינה היסטורית.
מי ייתן שנדע ימים טובים יותר.
4 הערות –
1. מהתעניינותי בעבר בסוגיות המורבידיות של זכויות המת (כיום אני לא כ"כ מעודכן בסוגיה) התרשמתי שיש כמה דעות בפסיקה שגורסות שיש זכות לפרטיות לנפטר. מבחינה פרקטית זו זכות שתהיה כמובן בידי היורשים. למשל השופט גולדברג (כתוארו אז) ברע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי ובפסיקה נמוכה יותר למשל ב-המ' 4810/96 (ירושלים) עזבון המנוח גרשון לביא ואח' נ' מדלין לביא;
ברור שבכל מה שנוגע לכבוד האדם של המת, בתיהמ"ש פסקו שוב ושוב בהקשרי הנצחה, קבורה ועצמות (למשל בג"ץ 6685/05 חברת אלאקסא נ' י.ג ארכיאולוגיה ואח' (http://elyon1.court.gov.il/Files/05/850/066/h11/05066850.h11.HTM)
כי "ההגנה על כבוד האדם כוללת בחובה את ההגנה על כבודו של החי ועל כבודו של המת גם יחד… שמירה על כבוד המת וקדושתו מצדיקה היא כי יינתן טיפול, ראוי, הולם ומכובד לקברים עתיקים ולעצמות אדם "
לדעתי, מקל וחומר חייבת לחול הדרישה לטיפול ראוי והולם השומר על כבוד האדם ופרטיותו גם בנוגע לגויות נפטרים שלא הספיקו להתקרר.
בשאלה של מי הזכות הזו החיים מסובכים. בבג"ץ 6126/94 גיורא סנש ו-4 אח' נ' יו"ר רשות השידור (שם לעניין הזכות לשם טוב) השופט חשין (כתוארו אז) הציע שהזכות תוקנה פחות או יותר לכל מי שהנפטר היה יקר לו. בהתחשב במורכבות השאלה, ובהשלכות האפשריות על הקטינים – כיום ובעתיד, זו נראית מסוג הסוגיות שמחייבות מינוי אפוטרופוס לעניין מטעם ביהמ"ש – לו היה העניין נדון בביהמ"ש. אני מתקשה לדמיין אפוטרופוס כזה שהיה ממליץ על הפרסום בלי חוות-דעת משכנעות מטעם מומחים לבריאות הנפש, בנוגע להשלכות עתידיות על הילדים שניצלו מן הטבח.
2. לצערי אני סבור ש"ענין ציבורי" במובנו המשפטי קיים לאור השכנוע הנמשך של חלק מהגורמים הרלוונטיים בממשל בכך שפרסום תמונות שכאלה משפר את יחסי-החוץ של המדינה ואולי דרך כך גם את בטחונה. אני בספק אם הפרסום הזה אכן מיטיב עם העניין הציבורי, ואני חושב שאפשר להסיק לעניין מהכשלון של הקמפיינים המורבידיים לזהירות בדרכים באוסטרליה, במבחן לטווח ארוך.
3. מבחינה הלכתית יש כאן מורכבות לא-פשוטה בנוגע לאיסורי ניוול המת והנאה מן המת, סיווגם של האיסורים האלה, וניתוח השאלה של פיקוח-נפש. הניתוח של ד"ר ויגודה שמוזכר כאן הסתמך בעיקרו על דיונים בשאלת פגיעה בפרטיות שאין עמה ניוול המת, בעוד שכאן הסוגיה בוודאי מנוולת. בכל מקרה, אני בספק רב אם יהיו רבנים רבים שיהינו לפסוק שמדובר כאן בעניין ברור ומוחלט בהלכה היהודית, וזו בוודאי סיבה נוספת להימנע מלפעול בדרך שבה פעלו.
4. אני לא בטוח שהצילום נעשה על ידי צוות צילום מקצועי. אני לא בקיא בענייני תיעוד פורנזי, אבל אתקשה להאמין שהם לא משתמשים בציוד צילום מקצועי. זה עדיין מחייב שרשרת פיקוד שתורה לאפשר שימוש בתמונות לצרכי תקשורת כמובן.
ובלי קשר ל-4 ההערות, גם אם המצב המשפטי הישראלי והיהודי היה מאפשר פרסום שכזה ללא צל של חשש, יש דברים שלא עושים.
דיון מעניין. רציתי רק להסב תשומת הלב גם לחוק נפגעי עבירה, הקובע איסורים לעניין פגיעה בפרטיותו של קורבן עבירה, ומגדיר מיהו "קורבן עבירה" כשהקורבן מת.
הזכרת את האימות הכפול במקרה של תרומת אברים. זה לא נכון בעליל. מספיקה הסכמת המשפחה בלבד, ואין שום צורך או משמעות משפטית בהסכמת הנפטר.
דוד, אתה לא מדייק וחבל. הדברים שלך נכונים רק בנסיבות בהן הנפטר לא הביע את עמדתו בחייו. עיין בהוראות סעיף 6א לחוק האנטומיה והפתולוגיה http://waml.haifa.ac.il/asman/index/main/4/anatomy.htm
כשיש עמדה מפורשת של הנפטר הוראות החוק הן חד-משמעיות ויש לעמדת הנפטר נפקות משפטית ברורה. יתרה מכך, במציאות הנוהגת (לפחות זו הידועה לי), נוטלים איברים מגופת הנפטר רק במקרה שיש הסכמת משפחה ואין התנגדות ידועה של הנפטר.
אולי לא דייקתי – אבל אתה ממש הטעית! על פי דבריך שהובאו כדוגמא להקיש ממנה למקרה פוגל היה משמע שיש לדעת שהנפטר הסכים ובנוסף להשיג את הסכמת שאריו. כעת אנו מדייקים: די בהסכמת המשפחה, ובאי ידיעת רצונו המפורש של הנפטר לכאן או לכאן – וכמו במקרה פוגל (יתירה מכך: אפשר לומר שכאשר אין יודעים – קרוב לודאי שהמשפחה שהכירה את דעות הנפטר ורגשותיו יותר מכל, ורגישה לכבודו יותר מכל, יכולה לייצגו ולכוון לדעתו – עד כמה שיש דבר כזה. אם כך אז תרומת אברים היא דוגמא שמסבירה איך יכלו הורי בני הזוג פוגל לקבל את ההחלטה הכל כך קשה הזו).
אין בכך כדי להצדיק את פרסום התמונות או לא, ואפשר לחלוק על כך ולאחוז בדעות ובהשקפות שונות – אך הדוגמא של תרומת אברים היא לא רלוונטית לענין, ולפחות לצד שבאת לייצג.
אגב, איני מבין בתמונות מזירת רצח, אבל להבנתי הן צולמו על ידי כוחות הביטחון או צוות הזיהוי (כידוע הגופות לא הוסעו לאבו כביר ופרופ' היס הגיע למקום ובחן אותן בזירת הרצח), והרשות ניתנה על ידי המשפחה לשר ההסברה אדלשטיין.
יש לך מקורות שמועצת יש"ע נכנסה כאן באחת החוליות? מובן שיש לה ענין (לאו דוקא ציני, אלא אם כן כל פרסום תמונות אסון ביד אחראי או אפוטרופוס הוא ציני), וארגון "ישראל שלי" הכין מצגת של התמונות באנגלית לצרכי הסברה (ויש לשים לב שלא בעברית, שכן הם רצו שזה ישמש אך ורק להסברת חוץ ולא לעיון פורנוגרפי, כפי שהזכרת).- אך לא נראה לי שהיא קשורה לתהליך קבלת ההחלטות פה, ולפחות במישרין. ידוע לך אחרת?
דוד,
רוב דבריך מכוונים ליהונתן ולא אליי, אבל ארשה לעצמי לדחוף עוד מעט את אפי:
(1) תיקנתי את דבריך ללא קשר לדיון כאן, אלא כדי שלא יתווספו לדיסאינפורמציה המתנהלת סביב נושא תרומות-האיברים. גם כך יש מעט מדי תורמי איברים בישראל. חשוב שאנשים ידעו שלעמדתם בחיים יש משמעות.
(2) לדעתי הדוגמא של תרומות-איברים, שיהונתן בחר להביא, איננה מתאימה לנושא כאן, מסיבה פשוטה: בתרומת איברים שלאחר המוות, כל זמן שהיא מבוצעת כראוי וכיאות, אין פגיעה בתורם. לעומת זאת, בפרסום מהסוג שעליו הדיון כאן – מעצם טבעו – יש ויש צדדים שליליים: פגיעה בכבוד המתים; השלכה אפשרית על בריאותם הנפשית של הילדים שנותרו בחיים אם וכאשר ייחשפו לתמונות הזוועה; המשך התדרדרות המוסר אצל האנשים המנהלים את מדינת ישראל, עד כדי נסיונות הסברה בהמיים על חשבונה של משפחת פוגל וכל זאת – למרות שאין שום נתון אמפירי שמצדיק מהלכים פורנוגרפיים שכאלה.
תודה גיל. לא שמתי לב שאתה לא יהונתן.
(1) מצחיק – התיקון שלי נבע דוקא בגלל שהשתמע לי כאילו לא מספיקה הסכמת המשפחה וחייבים גם כרטיס אדי – מה שלא נכון. גם אני התכוונתי לתקן על רקע מיעוט התרומות בישראל.
(2) אפשר לראות זאת גם אחרת: סכנת השתקה, השכחה והכחשה הם הפגיעה בכבוד הנרצחים. הילדים – יש לזכור – ראו את המראות בעצמם, לפני כולם וכשהיו לבדם, וגם לא סביר שיחזרו לתמונות הללו מרצונם הטוב, ואחרון – יש לזכור שהפצת התמונות נעשתה רק בגלל שהתעמולה הפלסטינית מפיצה תמונות פורנוגרפיות בהרבה ברחבי העולם. אם הם לא היו נוהגים כך לא היתה מדינת ישראל נאלצת לרדת לרמה כזו כדי לקוות להבנתו העניינית של העולם.
דוד,
(1) אני שמח על הקונצנזוס לעניין התרומות. מי ייתן ותצא מכאן הבשורה (:
(2) יש בעיה יסודית בהנחת המוצא שלך, שיש תועלת בהפצת תמונות פורנוגרפיות. למיטב ידיעתי אין תועלת במהלכים האלה, ולכן הירידה לרמה הזו היא מיותרת, ויש בה רק נזק.
(3) כנראה שישראל לא זוכה להבנתו העניינית של העולם בעיקר משום היותה מדינת היהודים וזה כנראה גורלה. זו בוודאי לא סיבה לפגוע בערכיה.
דוד,
(1) מי ייתן ותצא מכאן הבשורה לעניין התרומות (:
(2) יש בעיה יסודית בהנחת המוצא שלך, שיש תועלת בהפצת תמונות פורנוגרפיות. למיטב ידיעתי אין תועלת במהלכים האלה, ולכן הירידה לרמה הזו היא מיותרת, ויש בה רק נזק בהיבטים האחרים עליהם כתב יהונתן ועליהם כתבתי גם אני.
(3) להבנתי, ישראל לא זוכה להבנתו העניינית של העולם בעיקר משום היותה מדינת היהודים. זה כנראה גורלה. זו בוודאי לא סיבה להתפשר על ערכיה.