המקרה המוזר של פשע ללא קרבן : מדינת ישראל נ' ספיאשווילי

המקרה המוזר של תפ 35320-09-11 מדינת ישראל נ' ספיאשווילי הוא לאו דווקא בכך שאדם קיבל, בצורה חריגה, עונש מאסר בפועל על הפרת זכויות יוצרים, אלא בנושא אחר ותמוה יותר, של פשע ללא קרבן. הסיפור הוא כזה: ספיאשווילי הוא בעל דוכן (באסטה) בשוק; הוא הואשם בהפרת זכויות יוצרים ומכירת מאות יצירות מפרות, והודה באישומים, כך שגזר הדין דן בשאלת העונש. הבעיה החלה ברגע שבו בית המשפט נדרש לפרט את היקף ההפרה, וכך פסק:

בית המשפט מרשיע את הנאשם בהפרת זכויות יוצרים של תקליטורים אשר לא ידוע מי בעל הזכויות בהם. הבעיה כאן היא כי אמנם ברור כי ספיאשווילי כנראה אינו בעל זכויות היוצרים, אבל האם באמת קמה באותן יצירות זכות על פי חוק זכויות יוצרים? האם באמת ניתן להרשיע אדם מקום שלא ברור האם היצירות עברו לנחלת הכלל (כלומר עבר יותר מ70 שנה מתאריך מות יוצרן), או שהן ניתנו בהרשאה (נניח, שבעל היצירה החליט לוותר על זכויותיו)? המצב הזה, בו אדם מודה באשמה כאשר אין קרבן ברור שקם ואומר שהוא נפגע מעיד על הבעיה בזכויות יוצרים.

נכון, בית המשפט דן ארוכות בנושא הפרת הזכויות וההשפעה החברתית שלה, אבל הוא עושה זאת מתוך תפישה שגויה להערכתי. ברור לי שהמכירה של התקליטורים דורשת ענישה חמורה, ושמדובר בהתנהגות שגורמת נזק לציבור. אלא, שבית המשפט נוקט בשתי טעויות: ראשית, לא מדובר בתקליטורים "מזויפים" ולא בתקליטורים "גנובים". זיוף, כידוע לנו, על פי סעיף 414 לחוק העונשין הוא "עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות"; אלא שהדיסקים אינם "מזויפים". המוסיקה המוקלטת עליהם היא המוסיקה המקורית, האותנטית, פשוט ללא כל הרשאה לעשות כן.

הבעיה השניה היא השימוש במונח גניבה. גם כאן, חוק העונשין נחלץ לעזרתנו וקובע בסעיף 383 תנאי של שלילת קבע של הדבר הנגנב מבעליו. אין מחלוקת כי גם כאן התקליטורים לא נגזלו כך שנשללה ההנאה מבעליהן. הם עדיין היו חופשיים (גם) למכור אותם.

וזו הבעיה שלי: אדם מורשע בהפרת זכויות יוצרים על יצירות ללא בעלים, ומודה בכך. ואם זו לא בעיה של השיטה, מהי בעיה?

4 תגובות ל-“המקרה המוזר של פשע ללא קרבן : מדינת ישראל נ' ספיאשווילי

  1. מעניין
    ומוזר ש, לפי דברייך, בית המשפט אינו מודע לניסוח הנכון. חשבתי שניסוח הוא אחד מאבני היסוד של משפט מודרני.

  2. האם הוא גם העתיק (זייף) את עטיפת התקליטורים ? אולי הוא בעצם זייף מוצר של חברות המוזיקה המוזכרות תוך שימוש בסמלי המוצר שלהם, נסמך על מאמצי השיווק שלהם והטעה את הקונים?

  3. עם כל החיבה שלי לכל טיעון שמצביע על הפרובלמטיקה שמצביע על חולשות משטר זכויות הקניין הרוחני המודרני נוכח המציאות המשתנה, נדמה לי שהביקורת שנמתחה כאן על פסק-הדין הספציפי איננה מדוייקת, ואצטט מפסק-הדין –

    לעניין הזיוף:
    "הזיופים הם בכך שהתקליטורים שהחזיק הנאשם לצורך מכירתם בשוק הכרמל, הועתקו מהמקור ללא כל אישור, היתר או רישיון מאת בעלי הזכויות ביצירות הכלולות בהן". כלומר, הבעיה היא בהצגת העתק לא-חוקי כאילו הוא מקור. " הודה הנאשם כי בתקופה הרלבנטית ….עסק ….בייצור עותקים מזויפים של יצירות".

    לעניין הגניבה: הנאשם הרי גזל את תמורת המכירה של התקליטורים. "מדובר במפעל רחב היקף, במערכת עניפה ומסועפת שהקים הנאשם לזיוף והפצת תקליטורים. הנאשם למעשה הקים תעשיה של זיוף תקליטורים והפצתם. הנאשם לא הסתפק אך בזיוף התקליטורים, כפי שהודה, מדובר בהצגה למכירה של כמויות גדולות ביותר של תקליטורים. …אין כל הבדל בין מעשי גניבה כגון, גניבת עסקו או עסקיהם של אחרים, באופן שבא הנאשם בהסתר לבית עסקו של אדם וגונב כל סחורתו המצויה שם, לבין מעשיו של הנאשם. הנאשם למעשה ובפועל גנב רכוש רב ערך ובהיקף כספי גדול ביותר של אחרים."

    ואולי הכי חשוב: בנוסף ל-25 ה- דיסקים שבעל הזכויות עליהם אינו ידוע, הועתקו עוד 2973 דיסקים אחרים. ההעתקה נעשתה במסגרת מערכת משוכללת שכללה "מגדלי צריבה הכוללים 21 צורבים… תקליטורים ריקים, אלפי עטיפות שקופות לתקליטורים, אלפי עטיפות פלסטיק לתקליטורים, אלפי עטיפות נייר מודפסות של תקליטורים ושל תוכנות מחשב…"
    וזה מובא כמקרה שמדגים את טענת הפשע-ללא-קורבן של ההעתקות ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *