רק אתמול, כשפתחתי לינק ששלחה לי שרון דולב במייל, מראיון איתה שנערך בYnet התבהרו לי הדברים. שרון ואני, חרף היותנו קרובים יחסית בדעות הפוליטיות, היינו ממחנות שונים בתוך מרצ, אולם, אותה קרבה אידיאולוגית היתה זו שהביאה את שנינו לעבור למפלגתו של ברונפמן כשהוא החליט לרוץ (ולהתאכזב אחר כך). הראיון איתה אתמול נפתח בהצהרתה: "גם אם לא הייתי עוזבת לפני חודשיים את מרצ הייתי עוזבת את המפלגה אחרי שראיתי את ביילין מפלרטט עם אביגדור ליברמן. יו"ר מפלגת שמאל שמסתחבק עם ראש מפלגה ימנית לאומנית גזענית, זה כבר יותר מדי". ואז התחלתי לחבר 1 ועוד 1

באחת הפגישות הראשונות שלי עם רומן ברונפמן דיברנו אידיאולוגיה. והוא שאל אותי בעצם מה ביילין אומר היום שליברמן לא? נישואים אזרחיים – דא, חלוקת ישראל – דא, נישואים חד-מיניים – נייט (למרות שהעניין סוייג לאחרונה). בעצם, כמו שאמר זאת אמנון רז-קרקוצקין:

מרצ עצמה, לעומת זאת, אינה רחוקה מליברמן: הויכוח ביניהם הוא לא על עקרונות, אלא על דרכים ועל רטוריקה. לשניהם משותפת המטרה של רוב יהודי בשטח רחב ככל האפשר, כשם ששניהם שותפים להכרה שצריך לעשות "ויתורים" (המלה המשמשת לציון ביטול הכיבוש בחלק מהשטחים). לא רק ששיח ה"שלום" של ביילין ומרעיו במרצ ובעבודה אינו מציב אלטרנטיבה למערכת הערכים הגזענית – הוא זה שיוצר אותה. מאמר המערכת של "הארץ" קרא היום להתייחס לאזרחים הערבים כשווים, לא להפלות אותם בתחום החינוך, שכן אחרת הם עלולים לפנות לכיוון הדתי-פונדמנטליסטי. זו גם ההשקפה הכללית של מרצ – לא זכויות אלא תועלתנות. שיח קולוניאלי טיפוסי מן המאה התשע-עשרה.

את המסקנה הזו היה אפשר להסיק עוד ב2003, כשנערך ראיון משותף בין השניים בעיתון תל-אביב, שם אמר ביילין:

אם לא נגיע להסכם במהרה, יהיה כאן רוב ערבי. זו עובדה קשה ביותר, שעדיין לא התעוררנו להתמודד איתה. במקרה כזה, רק מדינה יהודית על בסיס לא דמוקרטי תוכל להחזיק בשלטון, וזה לא יהיה פשוט. אולי לליברמן, שיש לו מחשבות על מדינה יהודית לפני מדינה דמוקרטית, זה לא מפריע, אבל במקרה כזה אני יכול להגיד לו שרבים מאיתנו לא יחיו כאן.

ה"רומן הרוסי" של ביילין המשיך גם ב2005, כשזה פעל לפזר את הכנסת:

יושב ראש מרצ, יוסי ביילין, קיים בימים האחרונים פגישות עם ראשי סיעות באופוזיציה, בעיקר מהימין, ובדק אפשרות ליזום כינוס פגרה מיוחד שבו תועלה הצעת החוק לפיזור הכנסת מיד לאחר ההינתקות. בין היתר, נועד ביילין עם יושב ראש ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, ועם מנהיג שינוי, יוסף לפיד. על מנת לכנס את הכנסת נדרשות 61 חתימות, ובמרצ מעריכים כי ניתן יהיה לגייס את הרוב הדרוש, במקרה שמורדי הליכוד יהיו מעוניינים בכך.

הבעיה היא לא הרטוריקה הציונית, שאותה אני מבין, אותה רטוריקה שמכירה בזכותו של העם היהודי לחיות במדינת ישראל, אלא הבעיה היא בכך שכל ההבדלים בין השניים הם סמנטיים. שניהם לא מעוניינים לדאוג לזכויות האחרים, אלא רק לעמם, שניהם מנהיגים מדיניות של הפרדה מוחלטת כדי לקיים שתי מדינות שלא יוכלו לקיים אלא קשרי ניצול. אני מרגיש עצמי קרוע, מצד אחד אני לא רוצה לומר שמרצ בעצם לא מציגה אלא את עמדותיו של ליברמן, למרות שהדבר יכול להיות נכון, אלא אני רוצה להעלות כאן את הבעיה האמיתית שלי עם הנושא, שאני כן רוצה שתי מדינות, אני כן רוצה שתי מדינות עם יכולת קיום עצמאית, לא מדינה אחת שחיה בעושר עם הגדרות דמוגרפיות ברורות – יהודים דא נוצרים ומוסלמים נייט, ומדינה שחייה בעוני מחפיר ומקדמת פונדמנטליזם. דווקא לביילין קל לשתף פעולה עם ליברמן, שמציג דעות לא רחוקות מדעות החמאס (העניין ה'טכני' של מיקום הגבול הוא באמת טכני).

אני עוד צריך למצוא את עצמי בתקופה מבולבלת כזו. זה לא קל להחליט מה לעשות ולבחור מקום

** גורם זר מתערב: אח שלי בדיוק שאל אותי מה זה E1

אחרי שעניתי לאח שלי הקטן על מה הוא איזור E1 הבנתי שהמשנה המדינית שלי טיפה יותר סדורה ממה שחשבתי. אני כן רוצה להגיע למצב שבו לשתי המדינות תהיה יכולת קיום בכבוד. אני מוכן לקבל את העובדה שההתנחלויות שהן פשע מלחמה ישארו, בחלקן, במקומן, אם ניתן לתת במקומן משהו אחר, ומשהו זה לא בהכרח אדמה. זה בעצם מה שמבדיל בין התשובה שלי באתר "היועץ הפוליטי" שהובילו להצבעה למרצ לבין התשובה שהובילו להצבעה ל"עבודה"; לא שזה בהכרח אומר שקבעתי את דעתי.

ולפעמים הכל, כמו בסרט אמריקאי, מסדר באמצעות גורם זר מתערב.