רשויות השלטון בישראל, מה לעשות, אינן רגילות להתמודד עם תקשורת חופשית מאינטרסים שבוחרת בעצמה את סדר היום שהיא מעלה. הבעיה מתחילה כאשר הן הגבול בין דוברות של רשות שלטונית לסמכויות החקירה והאכיפה שלהן מטשטש, וזה בעצם הסיפור של אישתון. אבל לפני שנכנס לשאלה מיהו אישתון ומה הבעיה של השלטון עם מה שהוא עשה, נעלה שאלה חשובה יותר: מהו תפקידו של דובר? 

על פניו, לרשות ציבורית יש חובות לפרסום של מידע על פי חוק חופש המידע; זאת אומרת שכל אדם, באשר הוא אדם, יכול לקבל מהרשות מידע. הבעיה? לקבלת המידע הזה לוקח זמן, וחלק מהרשויות בוחרות שלא להעביר את כל המידע, אלא רק דברים חלקיים ושצבועים בצורה מסוימת. מנגד, יש רשויות שלא כפופות לחוק חופש המידע; רשויות בטחון למינהן, צבא הגנה לישראל והרשות לניהול המאגר הביומטרי. כלומר, המחוקק החליט שיש גבול לזכות של האזרח לקבלת מידע.

אבל, כיוון שלשלטון עצמו יש אינטרס להציף חלק מהמידע הזה, צבוע בצבע מסוים, הוא בוחר לקיים מערך "דוברות" או "הסברה"; בשנת 2008 ערך דה-מרקר ראיון עם מספר דוברים בתחום התקשורת על מהות תפקידם; שלושה דוברים נתנו שלוש תשובות לשאלה האם הם נאלצים לשקר לעיתונאים: "זה לא שקר או אמת, אלא זה לא למסור את כל המידע","אנחנו נמצאים בשני צדי המתרס, ואנחנו צריכים לתת את המידע הרלוונטי במסגרת המגבלות. אמנות הניסוח", "במצבים שאי אפשר להגיד את כל האמת יוצרים עמימות, אומרים מה שאפשר ותמיד שומרים על אמינות. עדיף להגיד שאתה לא מעוניין להגיב מאשר לשקר".

עכשיו, מדוע ארגון צריך דובר? לכאורה, דובר מסכל את המטרה של העיתונאי: הוא מכשיל אותו מלבצע את עבודת איסוף המידע, ובוחר עבורו רק את מה שנחוץ. לפעמים, גם, דובר עושה שירות דב לטוב הציבורי: לדוגמא, העיתונאי עומר כביר סיפר בבלוג שלו כיצד מס הכנסה התעמר בו בגלל חוב פיקטיבי. אלא, שבעקבות פנייתו של כביר לדוברות מס הכנסה, הוסרו העיקולים; כביר כותב בבלוג שלו " בתור עיתונאי, יש לי גישה לדרכי פעולה ופתרון בעיות שמרבית האנשים לא זכאים להן. הרבה בעיות, שאדם אחר היה נאלץ להשקיע שעות ונסיעות ארוכות בפתרונן, מסתדרות בשיחה לדובר".

עכשיו, זו הבעיה הראשונה: הדוברות יוצרת שכבות של אחריות: האזרח הרגיל, שלא זכאי לקבל את כל המידע, והעיתונאי, שכפרס על כך שהוא מוכן לקבל מידע מעובד, מהר יותר, מקבל גם זכויות יתר. עכשיו, זכות היתר הזו לא מוסדרת בחוק כלשהו. זה לא שתעודת עיתונאי היא אמצעי קסם, אלא המערכת מוכנה לעגל פינות כדי להשלים על סיקור פחות מביך בתקשורת.

וכאן מתחיל הסיפור של אישתון. אישתון הוא בלוגר שפרסם לקראת יום הזכרון תחקיר על חללי צה"ל. לטענתו, חלק ניכר מסיבות המוות כלל לא מדווחות, וחלק אחר הוא בעייתי ומקוטלג בצורה לא נכונה. בעקבות פרסום זה, החל צה"ל לחקור מי הדליף לאישתון את המידע. אישתון הושם תחת חקירה, זהותו ככל הנראה נחשפה, והוא נמצא תחת הגבלות רציניות. עכשיו, כדי להתעמת עם רשויות צה"ל, הציע אישתון אולטימטום: פרסמו את סיבת המוות של 126 החללים של 2011, ותמורת זאת אני אלך לכלא. צה"ל, כמובן, לא נענה; אבל: הוא ערך מסיבת עיתונאים מפוארת בה הוא הציג נתונים נבחרים שלו ואת הנרטיב שלו.

וזו הבעיה השניה: אישתון הוא לא עיתונאי (במובן הנוכחי של המילה), ולכן הוא לא נכנע לתכסיסים של קבלת מידע מסונן. הוא עיתונאי מסוג חדש, כזה שרוצה את מקור המידע ולא את הנרטיב.

וזה השינוי בעיתונות החדשה: היא לא מוכנה יותר להצגה של מידע מסונן, אלא קוראת יותר להצגה של עובדות. העיתונות הזו כבר מכה גלים עכשיו; הסתכלו רק מה קרה בשבועות האחרונים עם אתר 'כנסת פתוחה'; לא רק שהוא הפך להיות מקור מידע למספר קמפיינים פוליטיים כאשר מפלגות רוצות להציג כמה חברי הכנסת שלהן חברתיים, אלא גם כתבות כמו "מי דואג לעובדי הקבלן" משתמשות במידע הגולמי. הרי, לעיתונאי לא היתה בעיה ללכת לדובר ולקבל את המידע, מדוע הוא היה צריך את המידע משם?

הסיבה? לאף אחד אין אינטרס להעביר לנו מידע לא מסונן; וחוסר האינטרס הזה הוא שמייצר שכבה של כח בין המשטר הנוכחי לבין האזרח. החקירה של אישתון היא לא בגלל הפצה של מידע סודי, אלא כיוון שהוא לקח את הנרטיבים והפך אותם למידע: ומידע, כידוע, הוא מה שחשוב לנו.

[פורסם במקור בסלונה]