להטרדות טלפוניות יש מחיר, כך קובע בקצרה בית המשפט לענייני משפחה בעניין תמש 52733-12-10 ו.צ.ל נ' נ.ל; בקצרה, מדובר בסכסוך בין בני זוג לשעבר, אשר כלל התקשרויות על ידי הבעל לשעבר לאשתו בשעות הלילה על מנת להטרידה, השארת הודעות במענה הקולי וכדומה (כמעט כמו שעברו לאחרונה חברי מפלגת העבודה). התביעה, שהוגשה על פי חוק הגנת הפרטיות, טענה כי שיחות הטלפון הינן "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת"; בצורה מוזרה, התביעה לא הסתמכה על הוראות סעיף 30 לחוק התקשורת (לא סעיף 30א, של חוק הספאם), האוסר הטרדות באמצעי תקשורת.

מוזר כי דווקא על סעיף 30 לחוק התקשורת יש מעט פסיקה (לדוגמא, רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל), וההנחה היא כי שליחה של הודעות או יוזמה של שיחות טלפון הן כניסה לחצריו של היחיד: "כאמור מבקש המחוקק, בגדרי כבוד האדם, והזכות לפרטיות כזכור חוקתית היא, להגן על האנוש מפלישה לפרטיותו. כך גם בענייננו: הפלישה איננה חייבת להיות פיסית, היא איננה חייבת להיות אך "טכנולוגית" כדי שתחסה תחת הגנת החוק הפלילי והאינטרס המוגן יוגן. מה שעשתה המערערת בענייננו, הן מה שהודתה בו והן מה שטענה כי לא הוכח – אך נקבע כממצא על-ידי בתי המשפט הקודמים, איננו נוגע בעיני לחופש הביטוי. ואשוב ואומר, לדידי אין חופש הביטוי החופש לרדת לחיי הזולת ב"מבצרו" האישי". על רציונאל דומה, כמובן, הועבר חוק הספאם, התיקון שאוסר על שליחת הודעות מסחריות. הבעיה היתה, כמובן, שהתיקון חל רק על מסרים מסחריים לא רצויים.

המעניין בפסיקה בעניין משפחת ל' הוא כמובן ההחלטה כי עצם השיחות מטרתן לחשוף האם האדם נמצא בבית, ובכך לקבוע כי יש בילוש או התחקות: "‫בהתקשרות טלפונית בשעות הלילה יש משום‬ התחקות ובילוש ‪ ,‬הרצון לקבל המידע האם האדם נמצא בבית ובאיזה מצב עונה לטלפון ויש בכך משום פלישה לפרטיות והטרדה"; על אותה התחקות, לשיטת בית המשפט, זכתה התועבת ב10,000 ש"ח פיצוי.

אבל כאן רק מתחיל העניין: האם בכך יש אפשרות להשתמש בקונסטרוקציה של 'הטרדה אחרת' לצורך תביעות כנגד ספאמרים, מצנתקים או מטרידנים אחרים ולקבל פיצוי גבוה בהרבה מהפיצוי שנקבע על פי חוק הספאם בסעיף 30א, 1000 ש"ח להודעה? לשיטתי, ההסדר בסעיף 30א יצר ייחוד פיצוי: כלומר, על המסר המסחרי נקבע פיצוי ספציפי, כזה שאי אפשר לקבוע שנעשה במקביל לפגיעה בפרטיות (אלא יכול להיות שהפניה עצמה, אם היא למאגר לא מורשה, יכולה להיות פגיעה); אבל, במסר הלא מסחרי נותר המחוקק בהגדרה של 'הטרדה אחרת' (דנ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין), שהיא אמנם עמומה, אך יכולה להכיל פניות לא רצוניות.

במקרה של ועקנין, הפסיקה היתה כי השקיית אדם במי מלח לצורך הקאה של סמים היתה "הטרדה אחרת"; אלא, שהתקשרויות בלתי רצויות אינן שקולות (עדיין) להשקיה במי מלח, אך נושאות את אותו האופי: שיחה ממספר חסוי לאדם, בה מציעים לו הלוואות, יכולה לפגוע בשלוות נפשו ואולי להביאו לחשוב על מדוע קיבל שיחה זו, כך גם כאשר מתקשרים אליו להצעה לתרום כספים, הדברים אינם שונים מחדירה למרחבו הפרטי הקטן במצעות אקט אלים של שיחת טלפון: השיחה המתקבלת מדאיגה, ומטרידה, גם אם אינה מנסה לבלוש אחר אדם או להתחקות אחריו.

כאן בדיוק מעניינת האבחנה של בית המשפט: זה הושיט פיצוי לאשה כיוון שלשיטתו שיחות הבעל נועדו לברר האם האישה בביתה, ובכך להתחקות אליה. כלומר, היצירה בין אבחנה של שיחות לברר האם האישה בבית וליתן פיצוי, ומנגד כאשר ההטרדה אינה נועדה לדלות מידע (גם מידע לגבי מצב כספי יכול להיות מידע), אין מקום לפיצוי, היא בעייתית.

עוד בעיה היא שעות ההתקשרות: האם במקרה בו השיחות יבוצעו בשעות 'העבודה' הרגילות יהיו זכאים בני אדם לפיצוי? לא ברור כאן האם הפיצוי ניתן בגלל השעות החריגות, הקשר בין הצדדים או הנסיון לדלות מידע. זו בדיוק השאלה הרלוונטית אבל, כי המטרה של המשפט הוא לאפשר הסקה קדימה.