במהלך הדיונים על חוק המאגר הביומטרי, אחת השאלות שעלו היתה כיצד יוכיחו אנשים את זהותם לצורך ההכללה במאגר (ראו את הפרוטוקול מיום 12.07.2009). הנחת היסוד היתה כי כיום, אדם המעוניין להנפיק לעצמו תעודת זהות ראשונה (או ליתר דיוק: אוכלוסיית חסרי תעודות הזהות) אינו מצוי במאגרי משרד הפנים כלל, ולכן כל מה שהוא צריך לעשות זה להגיע למשרד הפנים, להצהיר כי הוא בן 16, להביא צילום תעודת זהות של ההרים, והופה: הוא עבר את הרף הדרוש כדי לקבל תעודת זהות ישראלית. אכן, עם כל האבטחה הביומטרית, טכנולוגיות וכדומה, עדיין החוליה החלשה היא ההרכשה הראשונה: בפעם הראשונה שאדם ינפיק תעודה, בין אם הוא מגיע עם תעודה "ישנה" מזויפת, ובין אם אין לו תעודת זהות כלל, הרי שהוא מהווה סיכון שלא יאמן.
אבל, דמוקרטיה היא משטר של סיכונים; והמדינה, שמעריכה שרוב אזרחיה אינם זייפנים או שקרנים, מוכנה לשאת בסיכונים האלה: בין אם מדובר בסיכון ביומטרי או לא, הרי שלפעמים, המציאות מגלה שהמדיניות המקלה כלפי הרכשת זהות נוחה מאוד כאשר אתה משתייך לקבוצה מסוימת, אבל בקבוצה אחרת היא כבר לא כזו.
אמש, אתר 'הארץ' פרסם כי אזרחית ישראלית המתגוררת ברצועת עזה ומעוניינת להגיע לביקור בישראל תדרש לעבור בדיקת רקמות על מנת להוכיח את זהותה. הסיפור, כפי שעולה מהעתירה של עמותת גישה (עתמ 63291-12-12 כתב העתירה, נספחי העתירה, תשובת המדינה) הוא כזה: העותרת נולדה בישראל בשנת 1965; בגיל צעיר היא נישאה בישראל לתושב רצועת עזה ועברה להתגורר ברצועה. במהלך שנות השמונים, ולקראת לידת בנה הבכור, היא הפקידה את תעודת הזהות שלה בידי המנהל האזרחי וקיבלה תעודת זהות פלשתינאית (אך לא ויתרה על אזרחותה).
לפני זמן לא רב, בעקבות מצבה הרפואי של אמה, רצתה לשוב העותרת לישראל לביקור. מדינת ישראל אינה מתנגדת, כעקרון, לשובה לישראל. אלא, שהיא דורשת שזו תציג את תעודת הזהות שלה, ובהעדר תעודת זהות, מבקשת המדינה כי זו תעבור בדיקת רקמות על מנת להוכיח את זהותה. אגב, על פי חוק מידע גנטי, הבדיקה צריכה להעשות בישראל (סעיף 28ז), כך שלצורך הבדיקה יאלצו לאפשר לאותה נבדקת להכנס לישראל (והחלופה שמציעה המדינה, ליתן דגימה במעבר הגבול, אינה הולמת ממש את הוראות החוק).
אגב, כאן בדיוק הבעיה התמוהה: אם אותה עותרת היתה 'מקטינה ראש' ופונה למשרד הפנים באמצעות טפסים, וטוענת כי אבדה לה תעודת הזהות, הרי שעל פי הנחיות משרד הפנים, יחד עם הצהרה על אבדן תעודת הזהות ושתי תמונות בגודל מסוים, היתה צריכה לצרף מסמך זיהוי כגון תעודת חוגר (אך לא רק); סביר להניח כי במקרה כזה תעודת הזיהוי הפלשתינאית שלה היתה עומדת בדרישות.
במהלך הדיונים על חוק המאגר הביומטרי דובר על תהליך של תשאול; ואני שונא פעלים מרובעים, כי הם מעבירים את האחריות מהמבצע לגורם עלום. תהליך התשאול הוא תהליך פולשני במיוחד בו אדם מתייצב מול פקיד, הפקיד שואל אותו שאלות ממאגרי המידע של המדינה, וכך מוודא שאותו אדם הוא אכן מי שהוא טוען שהוא. עולה השאלה: אם למשרד הפנים יש יכולת כל כך איכותית לתשאל ולקבל את המידע הזה; מדוע כאן לא תתושאל העותרת?
וכאן הנושא המדאיג: אכן, אם היה מאגר ביומטרי, לא היתה בעיה: טביעות האצבע של אותה עותרת היו נותרות והיה ניתן לזהות אותה. אבל, הפתרון הזה היה מתקיים גם אם היה מאגר DNA מרכזי; מנגד, עצם הדרישה הכה מחמירה במקרה שלה לדגימת DNA (ככל הנראה שלא בהתאם לחוק) והמדיניות המקלה של מתן תעודות זהות לכל דורש ללא אימות, לא יכולות לדור יחדיו. לכן, עולה השאלה: האם למשרד הפנים יש נהלים מסודרים להרכשה של זהויות, ואם המדיניות היא ההפקרות, כפי שהיא מופיעה במסמכים הרשמיים, הרי שראוי שהעניין ישונה בהקדם.
מנגד, עומדת אזרחית ישראלית אשר על פי חוק אין לעכב את כניסתה, ואינה מסוגלת להכנס למדינה משום נימוק למעט נימוק טכני שאינה מחזיקה חתיכת נייר. אמה מזהה אותה, משפחתה מזהה אותה, ומדינת ישראל (שהנפיקה לה את מסמך הזיהוי הפלשתינאי) גם מזהה אותה.