בשבועות האחרונים, מסתבר שהאתר של המדינה, Ynet, ממשיך את מסורת ה"צפו", והפגיעה המתמדת הן בערך העיתונות והן ביכולת של גולשים לקבל תוכן איכותי. זה התחיל בכך שהאתר העלה כתבות שערורתיות שנועדו למשוך צפיות על גבול הפורנוגרפיה, יחד עם ירידה קבועה ברמה וצהבת שפושה באתר. ההחלטה האחרונה של האתר היא להקים משהו שנקרא "Ynet בפייסבוק"; במערכת החדשה, כדי לקרוא כתבות, יש לאשר את Ynet כאפליקציה מאושרת בחשבון הטרשת החברתית שלכם, ולהעביר להם גישה לפיד החברתי שלכם.
העניין של מתן הגישה הוא לא שונה בהרבה מחומת התשלום של 'הארץ': בשני המקרים מתבצע סחר במידע פרטי עבור הצורך לקרוא תוכן, באחד מועבר גם תשלום ובשני מועברת גישה בלתי אמצעית ליכולת למכור לנו סחורה. כלומר, כדי לקרוא את הכתבות באתר של המדינה, נדרש לבצע "לייק" על העמוד שלהם, ובאותה העת לקבל רצף של כתבות ביחד עם התמונות של החברים שלנו שאנחנו אף פעם לא רצינו לראות, וביחד עם הג'ונסון של תומר שרון.
כמו כל חומת תשלום, גם לזו לא לקח יותר מכמה ימים עד שעלה משהו שחוסם אותה. תוסף לדפדפן מאפשר לעקוף את החסימה; אלא, שכאן עולה בעיה רצינית: שתי החלטות שניתנו לאחרונה על ידי כב' השופטת חנה מרים לומפ, עשויות לקבוע כי מי שמשתמש במעקף חומות עשוי להיות כפוף לסנקציות פליליות. כב' השופטת לומפ קבע בפסיקה הראשונה (תפ 15473-11-10 מדינת ישראל נ' ניר דורון בן שושן) כי עובד שהתחבר למחשבי המעביד תוך שהוא לא זכאי להשתמש בססמאות שלו יותר, עובר עבירה פלילית וחודר לחומר מחשב. בהחלטה השניה (תפ 31579-11-11 מדינת ישראל נ' ניר עזרא) פסקה כב' השופטת כי אדם שקיבל פרטי חשבון בנק שלא ברשות בעל החשבון, ונכנס לדף ניהול החשבון באינטרנט, גם הוא עובר עבירה פלילית של חדירה לחומר מחשב (ההחלטה של לומפ מאוד מעניינת מנסיבות אחרות, שנדון בהן בהמשך).
כלומר, עצם זה שביצעת פעולה אשר לא היתה רצויה על ידי בעל המחשב, גם אם לא השתמשת באלימות, בכח, בכלי פריצה, יכולה לקבוע כי ביצעת חדירה לחומר מחשב. ההחלטות האלו, שהולכות בכיוון הפוך מהחלטת בית המשפט בעניין אבי מזרחי, שהיתה כי "עצם העובדה שבעל מחשב איננו שש למעשי החודר אליו, איננה מספקת. העובדה שבעל האתר איננו מעוניין במעשי אחרים אין לה דבר עם ההליך הפלילי. רק אם החדירה הצליחה לעקוף אמצעי אבטחה ברורים כלשהם, ומטרתה הייתה לעקוף אמצעים אלו, אז ורק אז מדובר בחדירה שלא כדין" (ת"פ (י-ם) 3047/03 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"מ תשס"ג(3) 769 וכן עפ71766/04 מדינת ישראל נ' ברמן רם (פורסם בנבו), אושר בעליון ברע"פ 6489/04 מדינת ישראל נ' רם ברמן).
כך היה גם במקרה של משה הלוי, (פ 9497/08 (שלום ירושלים) מדינת ישראל נ` משה הלוי), בו פסק בית המשפט כי הזנת פרטים לגיטימיים כדי לעקוף מערכת אבטחה אינם חדירה לחומר מחשב.
לכן, הבעיה בהחלטה של כב' השופטת לומפ: פרשנות מרחיבה מדי של החלטתה אומר כי מי שלא רוצה לעשות Like על עמוד הפייסבוק של האתר של המדינה, או פשוט אין לו חשבון פייסבוק, אז הוא עוקף את 'אמצעי האבטחה' של Ynet, יכול להיות חב באחריות פלילית. לא לזה התכוון המחוקק.
המרחק מכאן ועד לקבוע כי חוסם פרסומות הוא עבירה פלילית הוא קצר מדי, ולכן חייב להעצר.
אני לא מבין, אם השארתי את דלת ביתי לא נעולה ומישהו נכנס אליו בלי רשות, אבל גם בלי הפעלת כוח, הסתובב בו, ראה קצת טלוויזיה, ועזב בלי לקחת כלום, האם הוא לא פרץ אלי הביתה?
אני תוהה איך הפסיקות הללו מגדירות "בעל מחשב". ברור לנו שההגדרה הנאיבית של מחשב כ-"מכונה פיזית עם מעבדים וכאלה" לא תופסת כבר, אבל האם זה תופס גם לגבי אתר אינטרנט, שנחשב למחשב לצורך החוק? ואם האתר מכיל תכנים מכמה "מחשבים" אחרים – כלומר, פרסומות, האם לחסום את הפרסומות שווה ערך ללחסום את תכני האתר עצמו? יש לי הרגשה ש-cross domain cookies לא עלו בפסיקות הללו.
כל זה, כמובן, מתעלם מאלמנט ההעתקה הגלום בכל גלישה ברשת. הרי עמוד האינטרנט נמצא במחשב *שלי* בזמן הגלישה. אבל זה פריט מידע טכני שעובר אבסטרקציה, אבל הוא נמצא בבסיס של חוסמי פרסומות. אם אני לא משפיע על הביטים/נתונים שנמצאים על האתר, לא משפיע על הגלישה של גולשים אחרים, האם ניתן לומר שאני משנה מידע ב-"מחשב" של ויינט?
דובי,
יכול להיות שאותו עבריין ביצע 'השגת גבול', אבל פריצה? וובכן, בוא נראה את ההגדרה בחוק העונשין:
נראה לי שהתשובה היא, לא. אין שימוש בכח, או שבירה, אין קנוניה או כניסה דרך פתח או מעבר שלא נועד לכניסה, יש כאן כניסה שלא ברשות.
דובי, תשאל את עצמך, האם ראוי לפתוח בהליך פלילי נגד אדם כזה? להשליך אותו לכלא או לקנוס אותו אולי?
האם אי פעם נכנסת לחצר כדי לשטוף את הידים בצינור הגינה כשהשער אינו נעול? אני כן, האם זה הופך אותי לפורץ?
תיאורטית, ביצעתי הסגת גבול. מעשית, אם בעל הבית היה אומר משהו, הייתי מתנצל ויוצא. אין כאן מעשה של עבירה פלילית. לכן לדעתי זו לא פריצה. נקודה.
יהונתן, אני לא משפטן, בל לא השתכנעתי. אני מסכים עם ההשוואה למנעול פיזי. ניתן לפתוח אותו ע:י סיבוב מפתח. אבל אם השגתי את המפתח בדרך שאינה חוקית (גניבה, הטבעה בפלסטלינה), או שהשארתי אצלי מפתח ישן או משוכפל אחרי שכבר אינני רשאי להכנס – האם מותר לי להשתמש במפתח?
דובי,
אני לא מדבר על השגת גבול, אבל אם יש לך מפתח שקיבלת שלא ברשות, אתה לא פורץ. לא בכדי לעבירה בלעז קוראים Breaking and Entering. יש דרישה ל"פריצה". למרות שבתיאוריה אפשר להכניס את המקרה שלך תחת כניסה בתחבולה, אולי.
העבירה של trespass היא שונה, ועבור קיומה מספיק כניסה בלי רשות. אבל היא חמורה פחות.
יש לזה כמה אספקטים. טכנים ואנושיים.
אתה מקבל מוצר חינם – מאמרי YNET. (חינם – ללא תשלום לYNET). לא מכריחים אותך להכנס לקרוא. מה שכן – מכיוון שYNET הוא עסק מסחרי ועליו להתפרנס – יש הסכם שבשתיקה שמסביב למאמר שתקרא יהיו פרסומות. לפעמים אפילו המאמר עצמו יהיה פרסומי (בכפוף לגילוי נאות). זה האספקט האנושי. קיבלת חינם – תראה פרסומת ותשתוק. הטכני זה שגם אם יש לך אפשרות – אתה לא מוריד פרסומות. כי אתה נהנה ממוצר החינם שאיכשהו צריך לקיים את עצמו שתמשיך ליהנות ממנו.
עכשיו – יש בעולם כבר כמה וכמה אתרים שמזהים חוסמי פרסומות כמו adblock ודומיו – ופשוט מפנות את הגולש לעמוד שבו כתוב: "כל עוד אתה חוסם פרסומות לא תוכל להכנס" וכך הם סוגרים את הפינה הזו.
מודה – יש לי גם adblocker וגם תוסף חדש לכרום שמעלים את הצורך ללחוץ לייק (פעולת CSS פשוטה למדי…) האם YNET יתבעו אותי? סביר להניח שלא.
אפשר להגיד שמה שעשיתי בעצם זה: לחצתי לייק, קראתי את המאמר, עשיתי unlike. פשוט קיצרתי את הפעולה. YNET לא הפסידו (הם גם לא היו מרוויחים. כי הייתי מסיר את הלייק מיד אחרי קריאת המאמר).
חוצמזה – אם תעשה חיפוש בגוגל על כותרת המאמר החסום – תקבל גרסה פתוחה שלו בגוגל…
מקרה קלאסי של "זה נהנה וזה לא חסר"
למעוניינים – כתבתי סקריפט זעיר (לשימוש עם GreaseMonkey ב- Firefox או עם TamperMonkey ב- Chrome) שמבטל את הצורך בלייק:
http://userscripts.org/scripts/show/168757