החוק מצד אחד נועד להעצים את האזרחים: הוא נותן לכל אזרח את החירות לבחור ולדאוג לגורלו, ואומר לו – אתה אחראי, אתה תבטח את עצמך (במקום: אתה אחראי, תדאג לעצמך), וקובע סטנדרט של אחריות לבריאות. מצד שני, החוק כמעט ולא עוזר לאזרחים המוחלשים לדאוג לעצמם. קו העוני באותה מדינה מוגדר בכ10,000 דולר לשנה, קצת פחות מ900 דולר לחודש, וכשמשפחה מרוויחה סכום כזה, האם באמת ניתן לצפות ממנה להוציא מעל ל20% מהכנסותיה על ביטוח בריאות?
דווקא כעת, כשהעולם מבין כי הקפיטליזם כשל והוא מביא לשינויים חברתיים לאט לאט, החוק הזה נראה כמו לעג לרש. פרודי ניצח בבחירות באיטליה והראה את המיאוס החברתי מהמדיניות הקפיטליסטית שהוליכה את איטליה לעוני, בצרפת מחאה סוציאליסטית הביאה לשינוי חוקי התעסוקה ולשינוי מעמד הצעירים, בפרו מועמד השמאל ניצח ויביא לשינוי חברתי ובישראל העבודה אכן הצליחה להכניס לשיח המדיני את הנושא החברתי. העולם מבין שהגיע הזמן לאחריות חברתית, אחריות על תוצאות הקפיטל.
הקפיטליזם בכל העולם מראה כעת את פרצופו, כשהוא מוכן לסבול מדיניות אנטי-דמוקרטית בסין רק כדי לקבל נעליים זולות יותר, כשהוא מוכן לקבל שמרכז שירות הלקוחות של ספק האינטרנט באנגליה קורס כי יש מהומות אזרחיות בהודו. זה הניכור האמיתי, חוסר התודעה למוצר וקבלתו כמוצר נטו. בשביל לקיים מסחר הוגן לא צריך להסיר מכסים, צריך לדאוג שלא יתקיים סחר עם מדינות ותאגידים שמעסיקות בתנאי רעב, ואז ניתן יהיה להבטיח תחרות חופשית – תחרות שבה כולם מתחילים מנקודה שווה.
בעידן של גלובאליזציה צריך לזכור שלא רק הסחר צריך להיות גלובאלי אלא גם שכר המינימום והתנאים הסוציאליים.