מהו צו? צו הוא מקרה פרטי בו גורם מוסמך, כמו רשות שיפוטית, נותן לאדם את הזכות לבצע פעולה שאלמלא היה הצו היתה בניגוד לחוק. לדוגמא, צו אנטון פילר הוא צו שניתן על ידי שופט המאפשר לאדם להכנס לביתו של אדם אחר, ולחפש ראיות הקשורות בביצוע הפרת זכויות יוצרים, פגיעה בפרטיות או גזל סוד מסחרי (אבל לא רק); צו חיפוש על פי פקודת סדר הדין הפלילי מאפשר לשופט להסמיך שוטר לחפש חפצים הנחוצים לחקירה; צו על פי חוק האזנת סתר מאפשר לשופט לתת לשוטר את הזכות לחדור לשיחותיו של אדם. לצו, בדרך הכלל, יש שני צדדים: האדם שמוסמך לבצע את הפעולה (הפוגע) והאדם שכנגדו מתבקש הצו (הנפגע).
לכן, לדוגמא, כאשר יוצא "צו איסור פרסום" הוא צריך להיות פרסונאלי, וכך גם כאשר יש צו מניעה (להרחקה של אדם, לדוגמא על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת). כלומר, הצו צריך לכתוב מי בעל הזכות לעבור על הכלל הקבוע בחוק, ומי צריך לשתף פעולה עם אותו האדם.
מהו חוק? חוק הוא מצב כללי, שקובע כלל אשר חובה לציית לו. לדוגמא, בכל פעם שמעבר החציה מורה על אדום, אסור לך לחצות; עוד דוגמא היא שכאשר שוטר מבקש ממך את תעודת הזהות שלך, אתה חייב להציגה (עם החריגים הקבועים, שהוא צריך סיבה לבקש: תפ 14037-03-09 מדינת ישראל נ' יצחק ניסים). זהו ההבדל בין חוק לבין צו: צו הוא פרסונאלי, מותנה למקרה מצומצם וחריג, וחוק הוא כללי, וקובע עקרונות מנחים.
לכן, הצו שהוצא (ובוטל מאוחר יותר) המחייב את "כל אמצעי התקשורת" למסור "כל תיעוד למהומות בצומת חורה והסביבה" הוא צו בלתי חוקי לכשעצמו. אני לא אכנס אפילו לשאלת החסיון העיתונאי שקשורה לכפיה של עיתונאי למסור מקורות וחומר עיתונאי (רעפ 761/12מדינת ישראל נ' מקור ראשון המאוחד) אלא למהותו של הצו: הצו מופנה לכל אמצעי התקשורת. אז מעבר לכך ש"אמצעי תקשורת" לא מוגדר בחוק, ושעצם הוצאת הצו בצורה כזו לא מנומקת מופנית רק לאמצעי תקשורת, לא לעיתונאים, לא לצלמים, ועצם הדרישה שהמידע יועבר מיידית, זוהי חקיקה שיפוטית.
חקיקה שיפוטית ואקטיביזם שיפוטי לא מתרחשים רק כאשר בית המשפט העליון מבטל חוקים, אלא כאשר בית המשפט מוציא צו שמשרת תפקיד של חוק. הסיבה מדוע הצו היה צריך להיות מבוטל אינה קשורה לסיבה שהוא בוטל ממילא על פי בקשת המשטרה ("ציפינו שמהצו נוכל להשיג ראיות, השגנו ראיות מצילומים אחרים ובשלב הזה אנחנו לא זקוקים לצווים") אלא דווקא קשורה לסיבה שבית המשפט כאן נתן צו שהופך את החוק למיותר. בעצם, מה מונע מבית המשפט לתת מחר צו שיאמר "אני מרשה למשטרה לתפוס כל חומר מחשב שקשור לעבירת הימורים"? גם הצו הזה אינו ספציפי.
לכן, צריך לדאוג לא רק לחופש העיתונות, אלא גם לחוסר ביקורת על הדרך שבה מתבקשים צווים על ידי המשטרה. מדוע חתום אדם על צו כה גורף? כיצד בכלל מעזה המשטרה לבקש לשנות את החוק באמצעות צו גורף? אלה השאלות הקשות; לא רק על חופש העיתונות והחובה לעזור למשטרה למנוע פשעים (אם אכן התרחשו).
תודה על הפוסט …….
יש פה קצת סלט פירות בהגדרות . הצו הוא הוראת מינהל למעשה ( הוא בסיס הפירמידה במידרג של – חוקתי , חוק , תקנה , הוראת מינהל ) . ככזה , הוא לאיו דווקא ( ביי דפינישן ) מקרה פרטי , ראה למשל :
צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים ( מחירי נסיעה במונית ) התשע"ג 2013 .
בלינק :
http://www.nevo.co.il/law_word/law06/tak-7259.pdf
הבעיה הינה בעיקרון אחרת , כאשר רשות שיפוטית מוציאה צו , צו המגביל או הפוגע בזכויות אדם או תאגיד ( כפי שתיארת באופן אינטואטיבי ) , אזי :
הצו חייב להיות מבוסס על תיאורים מדויקים של המקרה , על מנת שהפגיעה בזכויות כאמור , תהא מידתית וחוקית . וכך :
הצו צריך לבוא על תצהיר ושבועה של המצהיר , ועל בסיס סביר או חשד סביר . הצו חייב לתאר באופן פרטני את מושאיו : מקום , פרק זמן , אדם , כתובת וכו…… ( עיין כדוגמא בצו להאזנת סתר , וחפש מבחנים בפסיקה ) .
הכל כאמור בגלל פגיעה חוקתית בזכויות אדם . וזוהי הסיבה שצו כזה ( המופנה מכללא לאמצעי תקשורת ) לא יכול להיות חוקי / חוקתי . אבל :
אין לזה קשר בהכרח עם ההגדרה המושגית של – צו .
תודה …..