הקונספט של מצלמות אבטחה, של אח גדול שצופה ומשנה התנהגות, כבר הוטמע עמוק בתרבות שלנו מעבר לכל שימוש הגיוני שלנו. אנחנו משתמשים במצלמות האלו כדי לתת לאזרחים תחושת בטיחות (אבל לא ממש מגבירות את הבטיחות עצמה), אנחנו משתמשים במצלמות כדי לנסות למנוע פשיעה (והפושעים הם אלו שמשתמשים במצלמות), ואנחנו יותר מכל מאמינים שהטכנולוגיה תפתור את הבעיות שלנו כבני אדם.
התפישה הזו, לפיה ישנה טכנולוגיה שיכולה לפתור את בעיות המין האנושי, אינה חדשה. הכרנו אותה בהסדרים כמו המאגר הביומטרי, אבל לא רק. והנה מגיע בית המשפט לענייני משפחה עם פסיקה מעניינת שממחישה את הנושא. הסיפור הוא פשוט: שני הורים חסויים ובעלי דמנציה ככל הנראה, שנסמכים על מטפלים סיעודיים, עומדים במרכז סכסוך בין אחים. אחות אחת, שמתגוררת עם ההורים, מטפלת בהם ולפחות על פי טענת האחים האחרים, מונעת מההורים קבלת טיפול הולם. האחים, שלא זוכים לבקר את הוריהם, הגישו בקשה להתקין מצלמות מעקב בבית ההורים על מנת לפקח על פעילות האחות, ולעקוב אחרי פעילות המטפלים.
בית המשפט אישר את הבקשה (אפ 2262-02-12 משרד הרווחה ואח' נ' פלונית ואח') בטענה כי "הצבת המצלמות הינה פגיעה מוצדקת שמטרה היחידה היא הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע. הפוגעים הם למעשה יתר ילדי החסויים והאפוטרופא במינוי של בית המשפט. ברור ששמירת טובת החסויים מהווה עניין אישי כשר, כמו גם בחינה ופיקוח על האחות הגב' פלמונית ששוהה עם החסויים רוב הזמן ומטפלת בהם בעצמה ושולטת בכל הנוגע לטיפול בהם על ידי מטפלים אחרים". בית המשפט, בעצם, קובע כי אמון של אדם הוא עניין נרכש, ועד לרכישת האמון יש לאפשר פיקוח עליו: "הגב' פלמונית טרם זכתה לאמונם המלא של גורמי הרווחה, האפוטרופא ובית המשפט, כמי שאכן נוכל לבטוח בה כמי שמגנה על טובת הוריה ויכולה לשקול טובתם באופן אובייקטיבי".
בעצם, התפישה שבית המשפט מציג היא זו שרוב האנשים החלו להציג כשיש טכנולוגיה של פיקוח ומעקב: אם יש לך מה להסתיר, אז כנראה שמה שאתה רוצה להסתיר הוא לא לגיטימי. בית המשפט מסביר שלשיטתו, אם לבת שמתגוררת עם ההורים אין מה להסתיר, היה עליה לקבל בחפץ לב, או כלשונו "למנף" את העניין: "ראוי היה, כי המשיבה הייתה ממנפת בקשת המבקשים להתקין מצלמות בבית החסויים כמי שטוענת שהיא היחידה המסוגלת להעניק טיפול מיטבי בהוריה החסויים. דווקא התנגדותה מגבירה החשש שמא, אין מדובר בדאגה לפרטיות החסויים דווקא, אלא דאגה מפני פיקוח על התנהלותה שלה והצרת צעדיה בשל כך".
וזו הבעיה התפישתית עם מצלמות ומעקב: פתאום מגיעה טכנולוגיה שמאפשרת דברים מפחידים; ואנחנו, כחברה עומדים ומציגים את מי שמתנגד אליה כבעייתי, כפרנואיד, כפסול. יותר מזה, אנחנו משנים את תפישת הפרטיות שלנו לכזו שמאמצת את המעקב. הרי מי שמתנגד למעקב יש לו מה להסתיר.
במקרה הזה המצלמה באה במקום בן משפחה נוסף, או איש אמון אחר, שיבוא ויגור בדירה, ויעקוב בעצמו אחרי הטיפול בהורים.
האם גם מגורים כאלה של עוד אדם הם פגיעה בפרטיות?
מה שמשיגות מצלמות היום ניתן היה תמיד להשיג ע"י הצבת צופים אנושיים.
כל מקום שמתנגדים למצלמה, צריך לשאול אם היו מתנגדים להצבת צופה.
תודה על הפוסט יונתן ……
באופן כללי אני מסכים עם הכתוב . חבל רק שנעלם מעיניך טיעון פשוט של השופטת , שהיה באופן כללי מצדיק את הגישה וההבנה שלך .
שהרי שם , השופטת גרסה כי העובדים הסיעודיים יתרגלו בסופו של דבר למצלמה , ויוכלו לתפקד כרגיל ( טיעון נגד לאפוטרופא שגרסה שיפריע הדבר לעובדים ולה כפי שציינת ) .
יתרגלו בסוף למצלמה ? צריך להתרגל ? להשלים עם זה בסוף ? ואולי לא ? מאיפה היא יודעת ? היא בדקה ? איזה מודל ? איזה ניסוי ? ככה סתם ? על טיפוס כזה כן ? אחר לא ?
מטאפורות כלליות !!
תודה ……