הצעת החוק של אורלי לוי אבקסיס, שולי מועלם-רפאלי, קארין אלהרר, משה מזרחי, רינה פרנקל, מרדכי יוגב, נחמן שי, שמעון אוחיון ויצחק כהן לצנזורה על האינטרנט (הצעת חוק התקשורת (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ד-2013) היא לא רק מחזור של הצעות חוק שנדחו על ידי הכנסת פעם אחר פעם, אלא מציגה פרקטיקה רשלנית של מחוקק. הצעת החוק מציעה, שוב, סינון אוטומטי של אתרים למבוגרים כברירת מחדל למי שלא יצהיר בפני ספקית האינטרנט שלו שהוא מתעניין בפורנוגרפיה.

הבעיה הראשונה בהצעת החוק היא כרעי התרנגולת המדעיים; דברי ההסבר מציינים כי "בדיונים שהתקיימו בנושא עלה כי 60% מהילדים בישראל בגילאים תשע עד חמש-עשרה גולשים באתרים פורנוגרפיים. עוד עולה כי לכ-47% מהילדים בישראל באותם גילאים יש בחדרם הפרטי מחשב, שבאמצעותו הם גולשים באינטרנט, כך שהסכנה ליפול קורבן לפדופילים גדלה משמעותית בשל העדר פיקוח מצד ההורים". מתי התקיימו אותם "דיונים" בדברי ההסבר? וובכן, בשנת 2006, כאשר הצעת החוק של אלכס מילר ליידוע על שירותי סינון ומתן שירותי סינון בחינם טרם התקבלה.

אגב, לעניין ההגנה מפני פדופילים, וובכן: אי אפשר לחסום אותם במסגרת תוכנות סינון אתרים רגילות, וזה ידוע לכולם.

מעבר לכך, גם המחקר של דפנה למיש, רבקה ריב"ק ורותם אלוני (עליו מבוססת הדיסאינפורציה של אמנון כהן, שהגיש את החוק המקורי) מציג תמונה אחרת לגמרי: 60% מבני הנוער נחשפו בטעות לחומר פורנוגרפי; רק 20% מתלמידי התיכון, 14% מתלמידי החטיבה ואחוז אחד מתלמידי היסודי ביקרו באתרים כאלה בכוונה ומרצונם; ומנסיון, שירותי חסימת אתרים לא היו מטפלים בחשיפה הרצונית.

כלומר: המצב המשפטי היום הוא כזה שעל ספקיות האינטרנט להציע חובות סינון; המצב העובדתי הוא שהן עושות זאת (אמנם עם קצת בעיות) וכאשר הספקיות מנסות לעשות טריקים, משרד התקשורת קונס אותן. אז מה הבעיה שצריך לפתור? הבעיה היא כנראה העדר יחסי ציבור מספקים לאותם חברי כנסת.

חברי הכנסת מציינים בדברי ההסבר כי "כיום, חוק התקשורת (בזק ושידורים) והתקנות שהותקנו מכוחו על ידי שר התקשרות מחייבים את ספקי הגישה לאינטרנט ליידע את המנויים בדבר אתרים פוגעניים ותכנים פוגעניים באינטרנט וכן בדבר אפשרויות ההגנה מפניהם (כגון אפשרויות לסינון אתרים אותן מציע הספק למנויים), בין היתר באמצעות שליחת עלון בדואר ופרסום המידע באתר האינטרנט של הספק. על אף זאת, מנויים רבים כלל לא מודעים לקיומם של שירותי סינון אתרי אינטרנט". אולם, הם אינם מביאים מספרים לתמוך בהם; הם אינם מספרים מהיכן הם יודעים ש"מנויים רבים כלל לא מודעים", הם פשוט מציעים חוק, כי הם לא יצטרכו לשלם את העלויות החברתיות שלו.

הבעיה כאן היא לא רק המחזור (השלישי במספרו) של פיסת החקיקה שנדחתה על ידי בית המחוקקים המכובד שלנו, הבעיה כאן היא שחברי כנסת אינם אחראים להצהרות החוק שלהם, ומגישים הצעות חוק כאלו בלי להבין את המשמעות. וזאת עוד לפני שנכנסים לבעיות החוקתיות והטכנולוגיות בהצעות החוק האלו.

[פורסם במקור באנשים ומחשבים]