מזלו של חבר הכנסת אמנון כהן הוא שמחוקקים אינם כפופים לחוקי הטעיית הצרכן, לשון הרע או ההגיון הבריא כאשר הם מציעים הצעת חוק. די שיצטטו מספר פיקטיבי כמו "שבעים אחוז מהצעות החוק שמוגשות מבוססות על סטטיסטיקה מומצאת" כדי שהדבר יחקק לנצח בדברי הכנסת. לכן, לחבר הכנסת כהן היתה החוצפה להגיש לאחרונה, בשנית, את הצעת החוק שלו לסגירת האינטרנט, הידועה יותר בשמה הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ג–2013. הצעת החוק, שבבסיסה קובעת כי ספקיות האינטרנט יחסמו כל תוכן שעשוי להיות שנוי במחלוקת, לרבות עירום מכל סוג, עידוד לעבריינות, עידוד לשימוש בסמים, אבל לא רק.
הצעת החוק היא גלגול שלישי של הצעת החוק פ\892 שהוצעה בכנסת ב17, לא המשיכה לכנסת ה18 בעקבות הלחץ הציבורי ועבודה קשה של מיכאל איתן ואלכס מילר. בסופו של דבר, כהן, שהציע כי יופעל מערך צנזורה ממשלתי שיקבע באילו אתרים מותר לאזרח לגלוש ובאילו לא, ויאפשר רק למי שמוכן להזדהות בזיהוי ביומטרי ולהוכיח את בגרותו לגלוש באתרי אינטרנט למבוגרים למד את כללי המשחק והקצין: אם בהצעת החוק המקורית מ2006 היתה אפשרות להודיע כי אין ברצונך לקבל חסימת אתרים, בהצעה הנוכחית של כהן אין אפילו ייחוס לכך.
אבל זה אינו החטא העיקרי של הצעת החוק של כהן, שדברי ההסבר שלו קצת לוקים בחסר. כהן מסביר כי "בדיוני ועדות בנושא עלה כי 60% מהילדים בישראל גולשים באתרים פורנוגרפיים כבר בגילאי 9 עד 15. עוד עולה כי לכ-47% מהילדים בישראל יש אינטרנט בחדרם הפרטי כך שהסכנה ליפול קורבן לפדופילים גדלה משמעותית בשל העדר פיקוח מצד ההורים". המספרים שכהן מציג, לא רק שאינם נכונים, הם מבוססים על סילוף של מחקר מ2006. המחקר של דפנה למיש, רבקה ריב"ק ורותם אלוני (עליו מבוססת הדיסאינפורציה של כהן) מציג תמונה אחרת לגמרי: 60% מבני הנוער נחשפו בטעות לחומר פורנוגרפי; רק 20% מתלמידי התיכון, 14% מתלמידי החטיבה ואחוז אחד מתלמידי היסודי ביקרו באתרים כאלה בכוונה ומרצונם; ומנסיון, שירותי חסימת אתרים לא היו מטפלים בחשיפה הרצונית.
כלומר, הצעת החוק של כהן מבוססת על עיוות וסילוף של מחקר; יתר על כן: מאז המחקר, התקבל ב2011 תיקון לחוק מאת אלכס מילר, שקובע כי ספקיות האינטרנט יחויבו ליידע את לקוחותיהן על התכנים הפוגעניים והסכנות ברשת, ולאפשר ללקוחות לקבל תוכנות סינון בחינם. האם כהן בדק את השינוי בהיקף החשיפה מאז התקבל החוק? לא. כהן רץ לחוקק, כאילו אין כל הגיון ורצון.
הסיבה לכך היא שעל מנת לחוקק חוק אחראי יש לעבוד קשה. לעומת זאת, חוק שתופש כותרות ומספק פרופגנדה קל מאוד להעביר. לכן, צריך לעצור עם מגפת החקיקה; חברי כנסת חייבים להיות אחראים לדברים שהם מוציאים תחת מקלדתם, ולגבות את דברי החקיקה בעובדות.
כהן היה יכול לומר "אני אדם דתי, ואני מאמין שלהציג פטמה זה רע, ולכן אני רוצה שגם לכם יהיה אסור". אבל הוא לא עשה זאת. מדוע? כי אם היה עושה זאת החוק היה מצטייר אוטומטית ככפיה דתית. כך, כהן מנסה להגן על הילדים; מסתבר, אבל, שקל יותר לנסות להגן על הילדים על חשבוננו.
יונתן – מעניין לראות כי מחקר שנערך לפני 7 שנים משמש לעבודת החקיקה בעולם האינטרנט. מאז למשל, הגישה לרשת מלווה אחוז ניכר של הילדים בכל מקום (טלפון) ולא רק בחדרם.
מדוע אין התיחסות, כפי שמקובל בהרבה מדינות (למשל בריטניה) לחסימת תוכן בלתי חוקי ? (פדופליה). זה נושא שונה מתוכן פוגעני – ודורש חקיקה, רגולציה או רגולציה עצמית של הספקים. הפתרנות הטכניים אינם מושלמים – אך בכל זאת מפחיתים את התופעה.
אני לא מבין למה קשה לאותו ח"כ ולקהל מצביעיו לשלם $10 על תוכנה שמונעת חשיפה לפורנו. אני מבין למה הוא רוצה שנסבסד אותו כולנו.
תודה על פוסט מענין …….
טוב , אין מה להתרגש יתר על המידה מרעיון של הגבלת צפיה בחומר תועבה באינטרנט . שהרי , מזה עידן ועידנים , המחוקק שוקד על הפרספציה של קטינים ודואג למסד ולעצב אותה לכיוונים חינוכיים יותר , ולא תועבתיים בעיקרון ( ראה : תקנות הגנת הצרכן ( פרסומת המכוונת לקטינים , תשנ"א , 1991 ) . התכלית , החשיבה הינה לגיטימית מבחינה חינוכית , כל עוד אינה פוגעת באופן ממשי בחופש הביטוי .
מה שעשוי להדאיג , ולהדיר שינה , וחסר למעשה אחיזה בשיח הציבורי , הינו התובנה הבאה :
כאשר אדם בכלל , וקטין בפרט , מתרגלים לטכנולוגיה מרחוק , אשר מגבילה את האוטונומיה שלהם , הרי , האדם מפנים ישות משגיחה , לא קונקרטית , טכנולוגית , עם הבניה טבועה המחילה סמכות ומרות עליו , ודבר זה , עשוי לפגוע בהתפתחות הפסיכולוגית שלו .
הטמעה כזו , מעניקה לגיטימציה להפנמה של דוקטרינות " אח גדול " אלקטרוניות שפולשות באופן תדיר לאוטונומיה של הפרט .
זה הרי הרעיון מאחורי הגבלה של גישה וצפיה באתרים אסורים , באמצעות טכנולוגיות כאילו ואחרות , וזה הדבר שעשוי באמת להדאיג .
תודה ……..