יום יבוא ולצבא ההגנה לישראל ימאס. "די", יאמר ראש המטה הכללי, "מאסתי בכך שהמדינה אינה מעבירה די תקציבים כדי לכסות את עלויות הבטחון במדינה". לאחר שיעשה כן, יכריז כי הצבא, שרוצה לממן את פעילות מתן שירותי הבטחון לציבור הישראלי, יאפשר לחיילי צה"ל או לפלוגות, להשכיר את זמנם הפנוי במדים לאזרחים, בדיוק כפי שעושה המשטרה לאבטחת אירועים. צה"ל יספק "שירותי בטחון פרטיים", או שב"פ, למי שמעוניין וידו משגת. על השפ"ב יגבה צה"ל תקורה קלה, שתאפשר לו את המשך מתן שירותי הבטחון לאזרחי המדינה.
לכשיכשל גם השפ"ב, מסיבות כאלו ואחרות, צה"ל יחשוב שנית על מה ביכולתו לעשות כנגד הקיצוץ המתמד בתקציב, כנגד חוסר החשיבה הקבוע והמערכתי, ויחליט כי ישנו רק צעד אחד הגיוני ואפשרי במצב כזה: להגיש בקשה להקפאת הליכים.
צבא ההגנה לישראל ישכור את משרד עורכי הדין הטוב ביותר מהשוק הפרטי, ויודיע לאזרחי המדינה: החל מיום ב' הקרוב לא אוכל לספק עוד שירותי בטחון. ככל שתדרשו לשירותי בטחון, תצטרכו ללכת למדינה אחרת או לשכור צבא פרטי.
בית המשפט יתן לצבא צו הקפאת הליכים זמני, ויקבע כי הצבא אינו חייב לשלם משכורות לחייליו (שמקבלים בכל מקרה שכר זעום), וכי אנשי הקבע יוכלו להמשיך לעבוד בשפ"ב. הוא אף יקבע כי צה"ל אינו חייב לשלם למאות אלפי העצמאיים והחברות הפרטיות מהן רכש שירותים, כחלק מהליך ההקפאה.
לבסוף, יקבע בית המשפט כי בצורה זמנית צה"ל יוכל לפנות לקופות הפנסיה של חיילי צה"ל, לקצבאות הנכות, והכל כדי להבטיח את עתיד צה"ל כתאגיד.
לכל מי שהבדיה הנ"ל נשמעת בדייתית מדי, הרי לכשמסתכלים על משל בית החולים הדסה, מבינים את הבעיה. בריאות היא מצרך ציבורי בדיוק כמו בטחון. לא "שירותי בריאות", אלא הבריאות עצמה: העובדה שאדם אינו חולה במחלה, ושהוא מקבל אליה טיפול היא אינטרס חברתי ראשון במעלה. לא רק לרווחתו האישית של האדם המשלם מסים, אלא גם לרווחתה של החברה: מחלות מדבקות אינן מופצות, החולה אינו פונה לאפיקים אחרים שיגרמו לו ולאחרים נזק, ואנחנו, כחברה יודעים שאנחנו לעצמנו על ידי שמירת החוליה החלשה ביותר.
בימים האחרונים הגיש בית החולים הדסה בקשה להקפאת ההליכים נגדו; בשפה לא משפטית המשמעות היא שבית החולים מעוניין לא לשלם חובות כדי להכנס לתהליך ארגוני שיאפשר לו להסתדר קצת, לקבל כסף, ולהמשיך לעבוד.
את המחיר של בריאות הציבור הציבור משלם: חלק על ידי מתן תשלום גבוה מדי על תרופות, וחלק אחר על "שירות" שהציבור מקבל מרופאי בית החולים ומהצוות שלו. את השירות הזה יכולה לתת חברה פרטית, ויכולה לתת חברה ממשלתית, והדבר לא משנה. השאלה היא על מי החובה לדאוג לבריאות הציבור.
מעיון במסמכי בקשת הקפאת ההליכים של הדסה ברור לנו דבר אחד: הדסה מפסידה הרבה מאוד כסף על כל חולה שעובר בשעריה. היא מפסידה את הכסף לא כי היא אינה מעוניינת ברווח, אלא כי ההפרש בין עלות הטיפול בחולה לבין ההכנסה מהטיפול בחולה היא המחיר הציבורי של בריאות: הדסה מטפלת בכמיליון פונים בשנה, עם גרעון של כ200,000,000 ש"ח בשנה. כלומר, כל חולה "עולה" להדסה 200 ש"ח.
יש כאלה שיאמרו שהמחיר פשוט אינו נכון, ויש להעלות את מחיר הבריאות, ויש כאלה שיאמרו שהמדינה צריכה להתנהל בצורה גרעונית ולסבסד את הטיפול (ואני עמם). אבל בכלל אין ספק כי בדיוק כפי שצה"ל צריך להגן על כל גבולותיה של המדינה, גם אם הדבר אינו משתלם, כך גם תפקידו של משרד הבריאות הוא לשמור על בריאות האזרחים.
לכן, השאלה היא לא האם לאפשר שירות פרטי בבתי החולים או לא, וגם השאלה אינה האם להשלים את הגרעון של הדסה או להלאים אותה, השאלה החשובה היא איך המדינה דואגת לבריאות של אזרחיה ממחר בבוקר.