הזכות להשכח? לא כל כך בטוח.

התקשורת קוצפת בימים האחרונים בעקבות מה שהיא מגדירה כ"זכות להשכח" בעקבות פסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם בנושא מריו גונזאלס (C-131/12 Google v. Agencia Espanola de Proteccion de Datos). סופרלטיבים שמדברים על הזכות של אדם לשלוט על תוצאות החיפוש שנוגעות לו. אבל, כדי להבין את משמעות הפסיקה, צריך בעצם להבין את יסודות דיני מאגרי המידע על אצבע אחת. לאחר הבנת היסודות, הפסיקה אמנם עדיין תהיה שגויה, אבל תהיה מובנת יותר.

לצורך העניין, אני לא אשתמש בדירקטיבה האירופית להגנה על מידע, אלא דווקא בחוק הגנת הפרטיות הישראלי. הסיבה? מכח החלטה של נציבות הפרטיות האירופית, ההגנה על מידע בישראל שווה להגנה האירופית (והחקיקה הישראלית פחות מסובכת).

אז נתחיל בשאלה מהו מאגר מידע? מאגר מידע מוגדר כ"אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב" (עם כמה חריגים), כאשר "מידע" מוגדר כ"נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו". הסיבה שמשתמשים פעמיים במילה "נתונים" היא כיוון ש"נתון" דורש את יכולת העיבוד והמניפולציה של המידע.

ההגדרה של "נתון" בחוק לא מובהרת, אולם יש בכך להבהיר על ההבדל בין Data לבין Information (וראו עמ' 5 לחוות הדעת של הנציבות). ההבדל בין נתון, שהוא פיסת מידע מעובדת, לבין מידע שהוא גולמי בבסיסו הוא גם ההבדל בין "מסד נתונים" (Database) לבין חומר מאוחסן שאינו "מיועד לעיבוד ממוחשב" (כלשון חוק הגנת הפרטיות, סעיף 7). על פי אותה המסקנה, אם מידע מסוים אינו מיועד לעיבוד ממוחשב, אלא מועבר כלשונו שהוא, הוא אינו חייב להוות "נתון" אלא יכול להיות רק "מידע". לכן, לדוגמא, רשומות נייר אשר מכילות מידע (ואף נתונים) על אודות אדם, אינם "מאגר מידע" כיוון שלא ניתן (והם לא מיועדים) לעיבוד ממחשב.

מידע שאינו ניתן לעיבוד, אינו נתון. לצורך הדוגמא, טלו כתבה בYnet על אודות בר רפאלי. הכתבה הספציפית מכילה מידע על אודות מצבה הכלכלי (הרכב שהיא רכשה), ועוד מספר פרטים מזהים על אודותיה. בכלל, חיפוש בגוגל של כל הכתבות בYnet על אודות בר רפאלי יספק לנו לא מעט מידע על חייה האישיים. אבל האם מאגר הכתבות של Ynet הוא מאגר מידע?

אם מאגר הכתבות של Ynet היה מאגר מידע, היה על Ynet לאפשר לבר רפאלי לעיין בכל המידע השמור על אודותיה (סעיף 13) והיתה חובה על Ynet גם לתקן מידע שרפאלי היתה מאמינה שאינו נכון, וגם להודיע לכל מי שקיבל ממנו את המידע (סעיף 14).

האם מצב זה נתפש כהגיוני? ברור שלא. מדובר על מצב שבו אנחנו מאלצים חוק על טכנולוגיה שהשתנתה. ולכן, הפסיקה של בית הדין האירופי כה שגויה.

אכן, גוגל מחזיקה מאגר נתונים המכיל עותק של עמודי אינטרנט רבים. אבל, היא לא מסדרת אותם בצורה של "נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו" (כהגדרת החוק). כלומר, אני לא יכול לשאול את גוגל "מה מצב הבריאות של יהונתן קלינגר" ולקבל תשובה; אלא, במקרה הטוב אקבל כתבה על כך שאושפזתי, או סטטוס מפייסבוק על ביקור בבית חולים.

ומכאן לבעיה העקרונית: האם הפסיקה אומרת שמחר בבוקר כל אחד יכול לפנות לגוגל ולבקש להסיר תוצאות מביכות, גם אם הפרסום של התוצאה עדיין מותר באתר המקורי? לצורך כך צריך לחזור לעובדות המקרה: גונזאלס ביקש להסיר תוצאת חיפוש מ1998 אשר דיברה על כך שהוא, ככל הנראה, לא שילם את חובו לביטוח לאומי (יחד עם אנשים אחרים). בית הדין התחשב בחלוף הזמן, וקבע כי כאשר מידע אינו עוד נחוץ לצורך העיבוד שלו, הרי שיש חובה להסירו.

כלומר, גם אם נלך בשיטת בית המשפט, זה לא אומר שמחר בבוקר אפשר לפנות ולבקש להסיר תוצאות; אלא, שתוצאות שאינן רלוונטיות יותר לצורך עיבוד המידע (כלומר, מידע שפג התוקף שלו) יהיה ניתן להסרה. לדוגמא, פסק דין שהתהפך בערעור או מידע שאינו רלוונטי יותר. במקרה שלנו, מדובר על מידע שפורסם לפני 16 שנים, ועל מידע שהיה אגבי.

כלומר, אם קיוות שבגלל ההחלטה הזו תוכל להסיר את תוצאות החיפוש המביכות כנגדך, לא בטוח שהדבר יעזור לך.

[פורסם בגרסא ערוכה בבלוג של eBrand]

4 תגובות ל-“הזכות להשכח? לא כל כך בטוח.

  1. גוגל מחזיקה מאגר נתונים המכיל עותק של עמודי אינטרנט רבים. אבל, היא לא מסדרת אותם בצורה של "נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, …"

    אני חושב שכן נטען לראות את גוגל כמסדרת את התוצאות בצורה של מאגר מידע, גם על פי החוק הנוכחי. הסידור הנ"ל זה מה שנקרא אינדקסינג INDEXING . גם מאגר מידע רגיל, כמו זה של משרד הפנים לשל, פתוח להרבה שאילתות. אתה יכול לשאול מה מספר הזהות של יוסי, מנתניה, שנולד ב1900 או של יוסי כהן שנולד ב1900. בגוגל אתה יכול לכתוב "יוסי כהן, 1900 תאריך לידה?" והפעולות שהמחשב של גוגל יבצע הן שהות בעיקרן לאלה שיתבצעו במאגר מידע. במשרד הפנים האלגוריתם יבדוק איזה מהרשומות מכילה את המילה "יוסי" בשדה של "שם פרטי". מתוך אלה שישארו, יבחרו רק הרשומות עם נתניה ב"עיר מגורים". וכך הלאה. בדיוק אותו סוג אלגוריתם, רק יותר משוכלל בגלל שיטת דרוג התוצאות, עובד בגוגל. ושם הוא עובד בזכות האינדקסינג. ללא האינדקסינג, היתה אולי לגוגל זכות לטעון, לפחות על פי החוק הקיים בישראל, שהוא אינו מאגר מידע. אבל ללא האינדקסינג, גוגל לא היתה יכולה לעשות דירוג אתרים מראש, ולכן הבעיה של מריו גונזאלס היתה נפתרת מעצמה. ללא האינדקסינג, כל חיפוש בגוגל היה לוקח כמה שבועות, חודשים או שנים, וגוגל לא היתה קיימת.

    את החוק הישראלי, בכל אופן, יש לחדד ולחדש, ולשם כך אנו זקוקים לאנשים כמוך בכנסת!

  2. (אותה תגובה רק עם תיקוני השגיאות בניסוח, אשמח אם תמחק את תגובתי הראשונה, לפני שהמורה שלי לעברית תגלה אותה)

    "גוגל מחזיקה מאגר נתונים המכיל עותק של עמודי אינטרנט רבים. אבל, היא לא מסדרת אותם בצורה של נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, …"

    אני חושב שכן ניתן לראות את גוגל כמסדרת את התוצאות בצורה של מאגר מידע, גם על פי החוק הנוכחי. הסידור הנ"ל נקרא אינדקסינג INDEXING . גם מאגר מידע רגיל, כמו זה של משרד הפנים למשל, פתוח להרבה אפשרויות של שאילתות. אתה יכול לשאול מה מספר הזהות של יוסי, מנתניה, שנולד ב1900 או של יוסי כהן שנולד ב1900. בגוגל אתה יכול לכתוב "יוסי כהן, 1900 תאריך לידה?" והפעולות שהמחשב של גוגל יבצע הן זהות בעיקרן לאלה שיתבצעו במאגר מידע. במשרד הפנים האלגוריתם יבדוק איזה מהרשומות מכילה את המילה "יוסי" בשדה של "שם פרטי". מתוך אלה שישארו, יבחרו רק הרשומות עם "נתניה" ב"עיר מגורים". וכך הלאה. בדיוק אותו סוג אלגוריתם, רק יותר משוכלל בגלל שיטת דרוג התוצאות, עובד בגוגל. שם הוא עובד בזכות האינדקסינג. ללא האינדקסינג, היתה אולי לגוגל זכות לטעון, לפחות על פי החוק הקיים בישראל, שהוא אינו מאגר מידע. אבל ללא האינדקסינג, גוגל לא היתה יכולה לעשות דירוג אתרים מראש, ולכן הבעיה של מריו גונזאלס היתה נפתרת מעצמה. ללא האינדקסינג, כל חיפוש בגוגל היה לוקח כמה שבועות, חודשים או שנים, וגוגל לא היתה קיימת.

    את החוק הישראלי, בכל אופן, יש לחדד ולחדש, ולשם כך אנו זקוקים לאנשים כמוך בכנסת!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *