[זה לא מחסום כתיבה, זה העומס; אולי הבעיה הגדולה ביותר בלכתוב על דברים כבדים ורציניים היא שאתה מתחיל לקבל פרופורציה ו"כבר כתבתי על זה"].

המקרה של סעש 23983-05-12 לוי ואח' נ' פורטר ואח' הוא מעניין; הוא לא הלכה משפטית היסטרית, הוא לא תקדים לדורות, אבל הוא בהחלט תמונת מראה של החברה שלנו, שגם מראה מדוע הפכנו לחברה ששופטת עצמה לדעת. הסיפור הוא פשוט: התובעים היו בעלי מניות בחברה שהפעילה מועדון לילה באילת וכן בעלים של מספרה באילת. הנתבעים עבדו במועדון הלילה, ולטענתם לא קיבלו תשלום עבור עבודתם. הנתבעים, כמו כל אדם שלא מקבל תשלום, חיפשו איך להוציא את קצפם וקראו להחרים את המספרה, כיוון שהבעלים שלה הם (לדבריהם) "צמד נוכלים"; הנתבעים פתחו קבוצת פייסבוק שקוראת להחרים את המספרה.

בית המשפט, לדעתי האישית, לקח את התביעה בפן רציני מדי. מה זאת אומרת? בית הדין קיבל את התביעה, אבל הדרך שבה הוא בחר לקבל את התביעה היתה קצת קיצונית. קודם כל, בית הדין טוען שכיוון שהתובעים היו רק בעלי מניות בחברה שבה הועסקו הנתבעים, ואין עילה להרמת מסך, הרי שהאמירות כלפיהם, גם אם לא שולמה המשכורת, אינן יכולות להיות נכונות (עמ' 7). ממשיך בית הדין ופוסק כי "הנתבעים ידעו כי מבחינה רשמית התובעים אינם אלה שהעסיקו אותם במועדון, ובנוסף הם ידעו כי התובעים הם בעלי מניות בחברה שהפעילה את המועדון. לפיכך, אסור היה לנתבעים לטעון כי התובעים לא שילמו את שכרם, מבלי שבית הדין לעבודה קבע כך".

ואז ממשיך בית המשפט וקובע רף בלתי הגיוני לדעתי לצורך כתיבת טענה בפייסבוק: "הנתבעים יכלו לפנות אל התובעים בדישה רשמית ומסודרת, כמו על ידי מכתב התראה, על מנת לקבל תשובה מסודרת ואז להחליט על המשך צעדיהם". בעצם, בית הדין לעבודה דורש כאן דרישה משמעותית כדי להקים הגנה בלשון הרע: לפני שאתה מעלה טענה שמישהו נוכל, שמישהו משקר לך, שמישהו עבד עלייך, אתה חייב לפנות אליו באמצעות עורך דין ולקבל ייעוץ משפטי.

הקביעה הזו מאוד בעייתית כיוון שבפועל יש מרחק בין האמת העובדתית לבין האמת המשפטית (זו שאתה יכול להוכיח בבית משפט. ההבדל הזה הולך לשני הכיוונים: הרבה פעמים יהיה מותר לך לפרסם דברים הגם שלא תוכל להוכיח את אמיתותם כעובדות בבית משפט; זו האמת הרכה, העיתונאית יותר, זו שבית המשפט קיבל בפרשת סרן ר' (עא 751/10 פלוני נ' אילנה דיין); או על חוסר היומרה של בית המשפט לקבוע מסמרות היסטוריים כדי לקדם נושאים כאלה (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245).

[עוד רגע נגיע גם לבעיה הטכנית בתיק]

אבל זו הבעיה שלי בחברה: בית הדין אומר בעצם לאזרח הקטן: אתה לא יכול להוציא קצף ברשת החברתית בלי שהלכת לעורך דין. בעוד שהרשת החברתית הופכת לא אחת למפלטו של החלש, לדרך שבה הוא יכול לפרסם את עוולותיהם של אחרים ולהתריע בפני הציבור, תוך הבנה שהאדם הפשוט אינו בקי בדקדוקים משפטיים כמו האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ או על ההבדל בין הטרדה מינית, מעשה מגונה או סתם הטרדה. בעצם, אנחנו כחברה רוצים לחשוף את העוולות האלו, ולא לאפשר למגבלות כמו מסגרת משפטית לעצור אותן.

החברה שלנו היא חברה שצריכה לאפשר זאת, ולא להטפל לדקויות כאלו ולפסוק בגינן פיצוי למי שככל הנראה, אם הטענה להלנת השכר נכונה, היה בעל מניות בחברה שהלינה שכר.

ומאן לעילה הפרוצדוראלית הבעייתית: התיק הזה נדון בבית דין לעבודה; עכשיו, סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה מאפשר, כחריג, לדון בתביעות לשון הרע בין מעביד (או מנהל במעביד) לבין עובד (או ארגון עובדים); אבל: אם התובעים באמת היו "מנהלים" בתאגיד שהפעיל את החברה, אז כנראה שהתביעה כן היתה צריכה להדחות. בעצם, ההליכה לבית דין לעבודה אומרת, לפחות מצד התובעים, שהם כן מודעים לקשר בינם לבין התאגיד. מפתיע אותי שבית הדין לא ביקש מהם לבחור האם לדחות את התביעה לאור עילה זו, או להעביר את הסכסוך לבית משפט אזרחי.