0.
הסיפור של בש"פ 3303/14 בר יוסף נ' מדינת ישראל מאתגר כל כך כיוון שהוא מגיע בסמיכות למקרים דומים אחרים. הסיפור הוא פשוט, ופחות רלוונטי לעניינו: בר יוסף הורשע ברצח, ובמסגרת בקשתו למשפט חוזר הוא מבקש לעיין בדגימות DNA שנלקחו מקרבן הרצח. בית המשפט פוסק לזכותו, ומאפשר את נטילת הדגימות, תוך קביעה כי "אין ספק שזכות העיון משתרעת גם על עריכת בדיקה בשרידי גופה שנשמרו". כלומר, גופה של הקרבן הוא חומר חקירה לכל דבר. בצדו השני של העולם, יחד עם גופת הקרבן, הפך גופו של קטין החשוד בעבירות מין כלפי קטינה אחרת לחומר חקירה, כאשר המשטרה ביקשה לכפות עליו להצטלם בעת שאיבר מינו מגורה (כעת המשטרה ביקשה להודיע כי העניין צומצם לפחות וכתב האישום נגדו לבינתיים הוקפא).

1.
אם יש תשובה מוחלטת לשאלה שאני נשאל מספר פעמים ביום של מדוע אני מתנגד למאגר הביומטרי, למאגר הDNA לילודים, ולמאגרי מידע נוספים היא כי בסופו של דבר כוחם של אותם מאגרים הוא להפוך את הגוף שלנו לחפץ. הפיכת גוף האדם ללא יותר מאשר מידע, הפיכת האדם ללא יותר ממכונה עם מטען גנטי וסממנים, הפיכת החברה שלנו למשהו לא אנושי, אלא לאוסף חפצים שנשלטים על ידי כוחות חזקים מאיתנו, כולם יחד מצביעים על הבעיה שלי עם הגישה הזו: גופו של אדם אינו חומר חקירה, גופו של אדם הוא אנושי.

2.
ברור שיש צורך לאפשר שימוש בדגימות הDNA הספציפיות במקרה של בר יוסף לשלילת אשמתו ברצח, אם כך הדבר, וברור שיש להרשיע עברייני מין; אבל היחס כלפי מי שנוטלים ממנו דגימה כזו לא יכול להיות יחס של "דגימה" אלא מדובר בגופו, בדבר היחיד שהוא לא יכול להחליף לא משנה מה. אנשים מתנכרים לזהות שלהם ומחליפים זהויות, אנשים מבצעים ניתוחים פלסטיים כדי לשנות את המראה שלהם, אנשים משנים את שמם, את דתם, את צבע שערם ואפילו את העדפותיהם המיניות. הדברים היחידים שבני אדם לא יכולים לשנות הוא את טביעת האצבע שלהם ואת המטען הגנטי שלהם.

3.
אנחנו נולדנו עם מספר מאפיינים ייחודיים, שלא ניתן להחליף. המאפיינים האלו קובעים לא מעט את העתיד שלנו; אבל המאפיינים האלו גם הם מה שלא נוכל להתחמק מהם. לכן, צריך לנקוט משנה זהירות כאשר מתייחסים אליהם כאל "מידע", "חומר", "דגימות" או "טביעות". מדובר, בסופו של דבר, במה שאנחנו.

4.
אני מבין את גישתו של בית המשפט העליון שמאזכר את מ"ח 5568/09 סביחי נ' מדינת ישראל (שלא התייחס לשאלה האם DNA הוא חומר חקירה). אבל אני מודאג: אם גופו של אדם הוא חומר חקירה, זה אומר שנאשם יכול לחייב את הקרבן (גם אם אינו קרבן רצח) ליתן דגימות ככל העולה על רוחו, ואז נעמוד במצב דומה לזה שהיה בעניין בש 574/08 ברוך שוהם נ' פרקליטות מחוז תל אביב, בו ביקש חשוד בעבירות מין גישה לצילומי קרבנות.

5.
הסיבה שבגללה "מידע" הפך להיות עניין נזיל יותר היא בדיוק הסיבה שבגללה חייבים לשקול מחדש את ההגדרה של "ראיה". ככל שיהיו יותר "מידעים" שניתן להפיק ממח האדם, כך נעמוד בסיכון רב יותר בעתיד. דמיינו שנוכל לשבט את קרבנות החקירה, האם אז ניתן עדיין גישה למאגר DNA של נרצחים?