בצורה מאוד אופיינית למחוקקים החדשים, גוגל פרסמה את דו"ח השקיפות התקופתי שלה, שכלל בין היתר דיווחים על "הזכות להשכח", או בשם היותר משפטי שלה "הזכות לתקן מידע הנגיש למאגרי מידע לאחר שמידע זה אינו רלוונטי יותר". הדו"ח פורסם לאחר שפסק הדין של בית הדין של האיחוד האירופי ( C-131/12 Google v. Agencia Espanola de Proteccion de Datos) לא היה כל ברור, וגוגל קיבלה מאות אלפי בקשות (כחצי מיליון). את רוב הבקשות גוגל דחתה (כ-60%), אבל בשום מקום גוגל לא ציינה מה הכללים להסרה.

העניין הוא פשוט: התשתית המשפטית בפסק הדין דיברה על החובה של גוגל למחוק הפניות של תוצאות חיפוש כאשר מידע אינו רלוונטי יותר. בפועל, בחינה של חמישה-עשר מקרי הבוחן שגוגל עצמה הציגה כקריטריונים, עולה שלא מדובר על מחיקה של מידע שאינו רלוונטי אלא דווקא על הגנה על פרטיות קורבנות, וסירוב להגן על מי שעשה מעשים לא אתיים או לגיטימיים. עולה חשש שגוגל הופכת לצנזור בידי עצמה, וזה לא פחות מסוכן מאשר "הזכות להשכח" המקורית.

אם נבחן את מקרי הבוחן בדו"ח השקיפות, נוכל להבין טיפה יותר. לצורך העניין, פירקתי את מקרי הבוחן שגוגל עצמה הביאה, בתחילה אני אציג את המקרים שבהם גוגל לא הסירה תוצאות, ולאחר מכן את המקרים בהם היא כן. המטרה של הפוסט הזה היא לייצר, איכשהוא, הבנה של עקביותה של גוגל ושל היכולת שלה לתת תשובות:

מקרים שבהם גוגל דחתה את הבקשה:

• איש עסקים שיווצרי ביקש כי יוסרו תוצאות חיפוש על הרשעתו בפשעים כלכליים.
• אדם הגיש פניות רבות להסרת תוצאות חיפוש על מעצרו לאחר חשד בפשעים כלכליים.
• איש תקשורת ביקש להסיר קישורים לדיווח על תכנים מביכים שזה פרסם בעבר.
• אדם ביקש להסיר קישורים לדיווחים על כך שפוטר לאור טענות לפשיעה מינית שביצע במקום העבודה.
• רופא ביקש להסיר תוצאות על ניתוח בו התרשל (הוסרו תוצאות שהכילו פרטים אישיים שלו, ולא כללו התייחסות לניתוח)
• אדם ביקש להסיר קישור למסמך מדינתי המעיד על הרשעתו בהונאה.
• אדם ביקש להסיר קישור לעצומה הקוראת לפיטוריו.
• איש כמורה ביקש להסיר תוצאות הקשורות לחשדות בהטרדה מינית.

מקרים שבהם גוגל קיבלה את הבקשה:

• אישה ביקשה כי תוצאות החיפוש על שמה לא יפנו לכתבה על רצח בעלה (היא לא הרוצחת, ככל הנראה).
• קרבן אונס ביקשה להסיר הפניה לתוצאות חיפוש על המקרה בו שמה מוזכר.
• קרבן עבירה ביקש להסיר קישורים לפשע שהיה לפני עשורים מספר.
• אדם ביקש להסיר תוצאות הקשורות להתכתבות פרטית שהפכה לפומבית.
• גברת שפרסמה תמונה והסירה אותה מהרשת, ביקשה להסיר קישורים לאתרים אשר פרסמו תמונה זו בשנית.
• אדם ביקש להסיר קישור לפסק דין. בגלל תקנות השבים הבריטיות, ההרשעה נמחקה.
• אדם ביקש להסיר קישור לתחרות בה השתתף כקטין.

כעת, להסיק מתוך חמש עשרה דוגמאות מהו הכלל יהיה קשה ואף לא נכון בהכרח, ולכן הדוגמאות האלו יכולות ללמד על שתי מגמות כלליות: (1) אם אתה העבריין או התוקף, ככל הנראה שהתוצאה על מעשייך לא תוסר, בחריג אחד, שידון בהמשך; (2) אם אתה הקרבן, אז התוצאות כנראה שיוסרו.

ומכאן לכמה אבחנות נוספות, לא מובהקות סטטיסטית. הראשונה היא שבמקרה שבו יש חקיקה ספציפית שקובעת שמידע מסוים יהיה לא רלוונטי, או אסור בפרסום, כמו בחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים הישראלי, אזי יש סיכוי לא רע שגוגל תסיר את הקישור לתוצאות החיפוש בעת שמחפשים את השם שלך. לכן, לדוגמא, במקרה של איש העסקים שהרשעתו בעבירות מין התיישנה, ככל הנראה שגוגל תעלים את תוצאות החיפוש (וזה לא אומר דבר לגבי תביעת לשון הרע הרלוונטית). כלומר, ההסקה הפחות מובהקת היא שבכל מקום בו מידע מסוים צריך להיות אסור בפרסום, גוגל תפעל כצנזור. את זה אפשר ללמוד מכך שגוגל "הרשתה" לאנשים שמידע פרטי (תמונות, התכתבות), דלפו להפוך לפרטי שוב על ידי הסרת תוצאות החיפוש.

המקרה השני הוא כי גוגל מכירה בזכותם של קטינים לנקות את עברם. בניגוד למה שמנכ"ל גוגל, אריק שמידט, אמר בעבר, כי ילדים יצטרכו לשנות את שמם כדי למרק את עברם, גוגל מכירה ביכולת של ילד לומר "הייתי ילד, השתטתי, ואני מבקש לנקות את עברי".

לסיכום, ברור שאי אפשר להסיק מהדוגמאות שגוגל הביאה, למרות שהבחירה שלה להציג את הדוגמאות האלו כנראה מעידה על בחירה להציג בפני הציבור את הכללים. הכלל הנכון הוא, לטעמי, שאם יש תוכן שאסור בפרסום, יש לפנות לאתר המעוול ולא לגוגל.