כבר בעבר הסברתי איך בעבירות מין משתמשים במסגרת הלא נכונה; הפעם זה נראה כמו תשתית עקבית. לפעמים הכל בחיים הוא עניין של פרספקטיבה; על אותו המקרה ניתן להסתכל במשקפת מסוג א' ולקבל תשתית עובדתית מסוימת, וניתן להסתכל במשקפת סוג ב' ולקבל תמונה עכורה. ולפעמים, כאשר אתה פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר. לכן, המקרה של פ 51283-09-14 מדינת ישראל נ' אור הדר ואח' הוא מקרה כל כך מזוויע. עובדות כתב האישום הן כאלו: הנאשמים הכירו, כל אחד לחוד כנראה, את המתלוננת וקיימו עמה מערכת יחסים מינית. בשלב כלשהו חברו השלושה וקיימו יחסי מין במשותף. יום אחד נפגשו השלושה בכדי לקיים יחסי מין; במהלך קיום יחסי המין הוציא אחד הנאשמים את הטלפון הסלולרי שלו והחל לצלם. באותה העת שאלה אותו הקרבן מה הוא עושה והוא השיב שהוא מאיר את האיזור החשוך.
אחד הנאשמים העביר לנאשם השני את הסרטון, והשני הפיץ אותו באמצעות מסר אלקטרוני.
הפרקליטות החליטה להגיש כתבי אישום על העבירות הבאות: (1) פגיעה בפרטיות לפי סעיפים 2(3) ו2(4) לחוק הגנת הפרטיות [צילום אדם ברשות היחיד, פרסום צילום של אדם בנסיבות העלולות להביכו]; (2) לשון הרע לפי סעיף 2(ב)(1)(2) לחוק איסור לשון הרע [סעיף הגדרות, נטפל בזה בשורה עוד שניה].
העבירה בלשון הרע, כמובן, היא מצחיקה שכן אי אפשר לתבוע בלשון הרע על מידע שהוא עובדתית נכון, ואי אפשר להגיש תביעה על פגיעה בפרטיות על מידע שקרי (כאן, לדוגמא, טעות: תפ 33837-09-13 מדינת ישראל נ' כהן). במקרים הפוכים, בהם הואשם אדם הן בלשון הרע והן בפגיעה בפרטיות בחר בית המשפט למחוק את העבירה הלא רלוונטית (תפ 28931-11-11 מדינת ישראל נ' מרציאנו, ניתן ביום 17.06.2012). בית המשפט פסק כי "מקריאת נוסחו של חוק הגנת הפרטיות עולה, כי באופן עקבי מתיחס לפרסום עובדתי ולא לפרסום דיבה או דיעה פוגענית" … "לגבי התנהגות הנתפסת בגדרו של חוק איסור לשון הרע, יש להעדיף שימוש זה ולא לעקפו תוך שימוש בחוק הגנת הפרטיות".
בהמשך, אם נסתכל על סעיף כתב האישום, הרי שהוא לא מפנה לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, שקובע כי לשון הרע הוא עבירה פלילית, אלא להגדרה עצמה.
אבל זה לא הכל. המצולמת במקרה שלנו היא קטינה (בת 16 באותה העת), והפצת הסרטונים, בהם קטינה מקיימת יחסי מין, היא פדופיליה לכל דבר ועניין. חוק העונשין מטפל בבעיה הזו בצורה מדויקת ונכונה: סעיף 214 לחוק העונשין קובע כי "המפרסם פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, לרבות הדמיית קטין או ציור של קטין, דינו – מאסר חמש שנים".
לא רק זאת, אלא שמקריאה של עפ 5734/10 סאבר קאשור נ' מדינת ישראל שבו הורשע ערבי בעבירה של אינוס במרמה ומעשה מגונה לאחר ש"התחזה ליהודי", ניתן אולי היה לבסס כאן גם עבירה של אינוס שכן היסוד העיקרי של יחסי המין (אינטימיות) נשבר.
התוצאה הרצויה במקרה כזה, שבו היו מואשמים הנאשמים בעבירות מין היא שהם לא היו מורשעים בעבירה "קלה" של פגיעה בפרטיות שלא מטילה קלון על נשיאת תפקידים ציבוריים, אלא שהם היו מורשעים בעבירות מין ועל פי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, היו מוטלים עליהם סנקציות שכוללות גם פיקוח יסודי יותר.
כלומר, המשקפת של ההרשעה: שימוש בעבירה של פגיעה בפרטיות בלבד בלי הסתכלות על התמונה הרחבה הביאה לתוצאה צודקת (הרשעה) אבל לא לתוצאה הרוחבית : הרתעה של מי שמצלם יחסי מין בחשאי מלצלם או לפרסם את הסרטונים.
עוד דבר אחד: עצם ההרשעה בעבירות של פגיעה בפרטיות מראה שאולי באמת לא היה צורך בחוק הסרטונים של יפעת קריב.
תודה על הפוסט יונתן , טוב תקצר היריעה מסיבוכי אימים , רק אין ממש בסיס להנחות הללו , שאין לתבוע על אמת בלשון הרע , ואין לתבוע על שקר בהגנת הפרטיות . הנה סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע , להלן :
1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
עיניך הרואות , מלשון החוק , לא תימצא למד על עובדות , שקר או אמת . אלא על תוצאה per se של הפרסום . אם אדם הוא למשל , הוא הומוסקסואל , רסמי , אבל לא מוצהר ( בארון ) ומישהו יפרסם עליו שהוא " מתרומם " ו – " סיסי " ואללה ….. הרי , הוא יבזה אותו כלשון הסעיף ( קטן (4) לעי"ל ) וזאת בגלל ענין הקשור ל – מינו , נטייתו המינית ( ופעם זה יכול היה אף להיות : מוגבלותו ) .
נביא המחשה מן הפסיקה :
ב – תא ( ת"א ) 165592-09 אלעד רוט , עו"ד נ' טיים אאוט ( מגזין ) ישראל בע"מ , נדון קייס של יחוס שגוי של הומוסקסואליות לתובעים , וכך משם :
" וכפי שהתייחס א. שנהר בספרו, דיני לשון הרע. (הוצאת נבו 1997) בעמ' 133 לסוגיית המבחן האובייקטיבי:
"…המבחן הכללי שעל פיו נקבע אם פרסום מהווה "לשון הרע" הוא, כאמור, מבחן אובייקטיבי. מכאן היו שהסיקו, כי פרסום יהווה עילה להליך על פי חוק איסור לשון הרע רק אם "כלל החברה", או לפחות חלק שאיננו חלק קטן ממנה, יראה בדברים "לשון הרע…."
(6) המבחן האובייקטיבי על פיו נבחן ה"פרסום" עפ"י הפסיקה הוא מבחן של כלל החברה.
המבחן אינו מה היתה צריכה החברה לחשוב באופן אידילי, אלא מה החברה, ככלל, חושבת בפועל על עניין מסוים. "
ועוד מפסק הדין לעי"ל :
" בטוחני, כי מי שנוהג בדרך זו של הוצאה כפויה "מהארון", חושב כי הוא רומס את כבודו של אותו יחיד, למען מטרה נעלה של קידום הקהילה וחבריה, ובעיניו הסובייקטיביות – דווקא מטרה זו מקדשת את כל האמצעים, אך התנהגות דורסנית שכזו לא יכולה להיות מקובלת על מי שאמור לבחון מהלכים עפ"י "מבחן אובייקטיבי" ועפ"י מבחן "כלל האוכלוסיה" או לפחות "חלק שאינו חלק קטן ממנה". "
עד כאן הציטוט :
משמע , הוצאה כפויה מן הארון , על ידי פרסום כפי לשון הרע , עשויה על פי כל פרמטר , לרמוס ולבזות את כבודו של היחיד , ובהחלט יכול הדבר להוות , עילה לתביעה של לשון הרע .
לגבי הגנת הפרטית , קצר במשאבים , אולי אחר כך ……תודה
אני רק אוסיף שמלימודי תקשורת, ציינו ש"אמת דיברתי" היא הגנה תקפה במקרה של לשון הרע, אבל רק עניין ציבורי במידע. עצם זה שהנערה קיימה יחסי מין עם שני גברים, אולי מעניין את הציבור, אבל ללא ספק אין בכך עניין ציבורי.