פסק הדין בנושא ת"א 24018-09-13 דיין נ' חברת דואר ישראל בע"מ אח' הוא מסוג פסקי הדין שאני מקווה שיגיעו לערעור על ידי שני הצדדים ויתגלגלו עד לפתחו של בית המשפט העליון; הסיבה היא לא טעויות בית המשפט בפסק הדין (כי יש כאלה) אלא כי צריך אישור להלכה שנקבעה כאן על ידי בית משפט גבוה יותר.

הסיפור הוא פשוט: פנחס דיין היה עובד בחברה מסוימת; הוא שלח מכתב אנונימי באמצעות הדואר לאשתו של מנכ"ל החברה. החברה רצתה לברר מי שלח את דבר הדואר ושלחה עובד לסניף ממנו נשלח הדואר (שהוא מופרט, ונמצא בכלל בתחנת דלק) והמפעיל של תחנת הדלק נתן לאותו העובד גישה למצלמות האבטחה בלי שאלות מיותרות. העובד צפה בסרטון האבטחה, ומצא את זהותו של דיין. לאחר בדיקה זו, הוזמן דיין לשימוע ופוטר (לא רק בגלל המעשה).

בית המשפט פוסק כי העברת המידע על ידי עובד תחנת הדלק לידי המעביד היא פגיעה בפרטיות, וקובע (בצורה שגויה לדעתי) כי עצם כניסתו של דיין למתחם בו נכתב כי המתחם מצולם מהווה "הסתכנות מרצון" ומפחית את הפיצוי ב50%.

כלומר, מסקנות בית המשפט הן כי: (1) יש איסור על העברת מידע ממצלמות אבטחה לגורמים זרים (ואסביר עוד שניה את הרציונאל של בית המשפט) וכי (2) אדם שמשתמש באנונימיות כדי לפגוע באחרים לא יהיה זכאי לפיצוי גבוה אם זהותו נחשפה.

נתחיל עם הרציונאל הראשון כאן; בית המשפט קובע כי הפגיעה בפרטיות היתה בגלל הפרה של סעיף 91 לחוק הדואר (סעיף שקובע חובת סודיות לעובדי הדואר); בית המשפט גם קובע כי מרגע שמטרת מצלמות האבטחה היתה לפי דרישת חוק רישוי עסקים (הגם שבחוק עצמו אין ממש סעיף שמחייב מצלמות אבטחה), הרי שמסירה של המידע שלא למטרה לשמה הוא נאסף היא פגיעה לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות.

הסכנה, כמובן, בפסיקה שקובעת את מה שנקבע כאן היא שמחר בבוקר עסקים יציבו ליד השלט "זהירות: מצלמת אבטחה!" סעיף שאומר "אתה מרשה לנו להעביר את הצילומים למי שבא לנו". אבל עוד חזון למועד.

מכאן לנושא המעניין באמת: האם מי שמ נצל את האנונימיות לעשיית מעשה "מכוער" אינו זכאי לפיצוי על חשיפת זהותו (וראו תא 151582-09 מן נ' אסייג ואח'); שימו לב: בית המשפט לא פוסק שהמכתב האנונימי הוא לשון הרע; הוא מזכיר את טענות הצדדים שבמכתב יש האשמות רעות, אבל שתיק החקירה נגד התובע נסגר. קשה לי שלא לחשוב לרגע שבית המשפט התרשם מהדברים החמורים שאמר התובע בצורה אנונימית וזו אחת הסיבות להפחתת הפיצוי; במיוחד כשבית המשפט פוסק כך:

 התובע בחר, מרצונו החופשי ובאופן מודע ומושכל, לשלוח את אותו מכתב לאשת המנכ"ל של החברה בה הועסק. דובר במכתב משמיץ שכלל ביטויים פוגעניים אודות המנכ"ל, כגון: "נוכל", "רמאי", מקבל "שירותי מין" תוך "שידול לזנות", "מגעיל", "מושחת", "חלאת אדם" וכן אמירות מאיימות ולפיהן "180 עובדים מתפללים להעלמותו מן העולם אין לו מקום בעולם הזה…יש אלוקים  בשמיים ובקרוב מאד יקבל את המגיע לו אמן אמן". […]  יישום שיקולים אלה בענייננו, מביא למסקנה כי אין לשלול מן התובע באופן מוחלט כל פיצוי, בשל התנהגותו במשלוח המכתב למנכ"ל בנסיבות המתוארות לעיל. זאת, בהתחשב בעוצמת ה"פליליות" וחוסר המוסריות של התובע במשלוח המכתב, שבלא להקל ראש בכך, אינם מצויים ברף העליון מבחינת עוצמת חומרתם, כשלעניין זה יש לזכור כי תיק החקירה נגד התובע נסגר, וכן בהתחשב בכך שהקשר הסיבתי המשפטי בין התנהגות התובע לבין התרחשות הנזק הינו רופף, במובן זה שקיים קושי לקבוע כי על התובע היה לצפות ששליחת מכתב אנונימי באמצעות הדואר, תעמידו בסיכון שיוביל לסוג ולאופי הנזק שנגרמו לו.

כלומר, בית המשפט מפחית את זכותו של התובע לאנונימיות ל50% וקובע כי הוא זכאי רק למחצית הפיצוי, אבל משתי סיבות: הראשונה היא השלט כי המקום מצולם (בית המשפט פוסט אשם תורם על כך), ושניה היא הדברים החמורים (הגנת "מעילה בת עוולה"). הבעיה כאן היא שלא בטוח ששליחת המכתב היא "עילה בת עוולה".

שליחת המכתב היא אכן מעשה מכוער, אבל: התובע לא נתבע בתביעה אזרחית עליה, וגם אם היה נתבע, הרי שספק אם ניתן היה לחייב אותו, שכן הראיות הושגו במסגרת פגיעה בפרטיות והתובע הכחיש את שליחת המכתב. כלומר, יישום דוקטרינת "מעילה בת עוולה" כאן היא בעייתית; נראה מוזר להגדיר את מה שעשה התובע כעוולה בלי שזה חויב בה כדין, בלי שנקבע כי היא עוולה ובלי שבכלל מי שנתבע הוא מי שנפגע מהעוולה.

אני מקווה שהדיון יעורער ויעורער, עד שיגיע לבית המשפט העליון, שיתן כאן הלכה מחייבת.