ישראצ'יין: המטבע הריכוזי האלקטרוני הישראלי.

בשנת 2009 החליט הביטוח הלאומי לצאת למסע לעדכון מערכות המחשוב שלו לשנות האלפיים. עלות הפרויקט הוערכה ב477 מיליון ש"ח, ולתקופה של 11 שנים. השנה, 2017, התקיים דיון בכנסת בו הודיעו מהביטוח הלאומי כי ידרשו סך הכל 1.38 מיליארד ש"ח, ו11 שנים נוספות, להערכתם, לצורך השקת הפרויקט. מדינת ישראל, הרי, אינה מנוסה במיוחד בפתרונות מחשוב גרנדיוזיים; לשם הדוגמא, פרויקט מרכב"ה למחשוב משרדי הממשלה החל בהערכת עלויות של 375 מיליון ש"ח וכבר מזמן עבר את כפליים הסכוםבמערכת נט-המשפט למחשוב בתי המשפט הושקעו כחצי מיליארד ש"ח וזו עדיין אינה מתפקדת כראוי ולמרות זאת חרגה בהיקפים גדולים מהתקציב המיועד, ואף מערכות צבאיות דומות ננטשו. ככלל, רוב פרויקטי המחשוב הממשלתי בישראל כשלו וחרג מהתקציב, והרבה פעמים מתכנון לקוי (מכאן).

היום, מדווח דה-מרקר, מתכננת מדינת ישראל מטבע אלקטרוני משל עצמה. הרעיון מוכר ומבורך, וחשוב שמדינת ישראל תתקדם למטבע קריפטוגרפי מבוזר עבוד אזרחיה. אבל, הוא כמובן ילווה בבעיות ביצוע.

שקל

הבעיה הראשונה, כמובן, תהיה שהפתרון המוצע יהיה ריכוזי. קשה לראות את מדינת ישראל מוציאה שקל אלקטרוני שאינו ריכוזי, כזה שלא יעבוד כשאר הפרויקטים הטכנולוגיים. כל פתרון כזה יסתמך על תוכנה קניינית, כזו שהציבור לא יוכל לבטוח בה, על השימוש של הבנקים בפרוטוקול, ועל טכנולוגיות שברור שכבר היום הן נושנות. השמרנות המאפיינת משרדי ממשלה לא יכולה להתנתק מהפתרון הזה, ובנק ישראל לא יתנתק מהשליטה במטבע הריכוזי.

וחבל שכך. אם בנק ישראל יחליט להתנתק מהשליטה ויאפשר לציבור לתחזק את הרשת, לפתח את המטבע ולהיות חלק מהקהילה, הרי שהוא יוכל לאפשר אמון יותר רב במטבע.

לא רק זאת, אלא שברור שהפרויקט לא יישם את מדיניות Proof of Stake. פרוטוקול PoS אומר, בעצם, שכל מי שמחזיק מטבע יכול להקפיא את המטבע לחסכון טווח ארוך, ולקבל ריבית שנתית של 1% עבור הזכות לאבטח את הרשת (דוגמא במטבע Peercoin). בעצם, לו היתה רוצה המדינה להחליף את האג"ח הממשלתי והבנקים, היתה מציעה PoS כחלק מהפרוטוקול: זה מאפשר לציבור החוסכים להגן על חסכונותיהם באמצעות הצפנה, ולרשת להיות חזקה יותר.

גם ברור שהמטבע לא ימנע את דיווחי המס. היתרון של מטבע ריכוזי הוא בחסכון בדיווחי מס. בפועל, כל מי שירצה להחזיק ארנק יוכל להעביר כספים ישירות לרשויות המס וזהו, בלי דיווח, בלי רואה חשבון, בלי עניינים. אבל, זה כבר לא יקרה. יש לובי חזק מדי.

המטבע גם לא יאפשר שימוש אנונימי. להבדיל מארנקים מבוזרים, השימוש במטבע ישראלי כבר לא יהיה אנונימי. ילדים בני שש לא יוכלו להשתמש בו כדי לשלם באוטובוס. כמובן שכל עוד השימוש יהיה רק לאנשים מזוהים, גם תיירים לא יוכלו להשתמש בארנק האלקטרוני.

כבר עכשיו ברור שהזיהוי יהיה קשור עמוקות לסלולר. כבר עכשיו בכתבות הסלולר מוצג כמפתח. וחבל שכך. השימוש במכשירים סלולריים ולא בהצפנה קריפטוגרפית רק מעיד על בעיית הריכוזיות שעוד עומדת לצוץ. שימוש זה ממשיך את הגדרת ההזדהות החכמה במכשירים ניידים שצמודה ליישמוים הביומטריים כל כך. ברור שלא כולם רוצים להזדהות בכל תשלום ולא מעוניינים כי תשלום עבור הפסיכולוג יהיה זמין לכל מי שיש לו גישה לארנק האלקטרוני (ראה: ריכוזיות). לכן, כל פתרון חייב להתנתק מהשימוש הסלולרי.

כל אחת מהבעיות האלו אופיינית לפרויקטי מחשוב ישראלים: פתרון קנייני, ריכוזי, מבוסס זהות ממשלתית. בפועל, די בביטול של הרעיונות האלו כדי להפוך את הפתרון לטוב. אם המדינה רוצה בטובתנו, שתאמץ פתרון סטנדרטי, מבוסס בלוקצ'יין ציבורי, ולא תלך אחר פתרונות קסם שהחשודות המיידיות ימכרו לה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *