ישראקוין: על הפתרון התיאורטי לבעיית ההון השחור.

נדיר שבאותו היום המדינה מפרסמת שתי ידיעות: הראשונה על בעיה מדומיינת והשניה על פתרון לבעיה המדומיינת. הראשונה היא הודעה כי צוות בראשו של הראל לוקר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יבחן את השימוש בכסף מזומן תוך מטרה להפסיק את השימוש בו; השניה היא ידיעה על כך שהמדינה בוחנת אפשרות למסות את סוחרי הביטקוין. אבל נתחיל עם נושא המזומן; זמן רב מסתובבת ההצעה לחדול מלהשתמש בכסף מזומן. מוסי רז, לשעבר ח"כ מטעם מרצ, כותב על כך לא מעט, וניתן לתמצת את טענותיו במאמר הדעה הזה מדה-מרקר: (1) יש היום אפשרות נוחה וזולה לשלם תשלומים אלקטרוניים; (2) הנהנים העיקריים מהמזומן הם עסקים הפועלים להעלמת מס; (3) העלמת המזומן תעלים את התמרצים לעסוק בעיסוקים פליליים כמו זנות והימורים.

רז לא לבד; ישנן מדינות שפועלות לצמצם את השימוש במזומן וחלק מהן אפילו מצליחות. הסיבות הן לא תמיד טובות, וגם לא התוצאות. כפי שאני רואה זאת, יש שתי בעיות עיקריות בביטול המזומן: הראשון הוא יצירת תלות בטכנולוגיה קניינית מסוימת, והשני הוא פגיעה בפרטיות. ואסביר: כפי שאנו מכירים, בכל מקרה בו המדינה ניסתה לייצר מערכת תרשלומים או ממשק אזרח-מדינה אלטרנטיבית היא השתמשה בטכנולוגיה. אם נקח את הרב-קו כדוגמא, אז המדינה בחרה ליישם מערכת של כרטיסים לא חכמים במיוחד שרק שנים לאחר יציאתו לשוק התחילו לחשוב על ממשקי הפרטיות שלו.

כלומר, כאשר המדינה רצתה לבטל את הכסף המזומן בתחבורה הציבורית, היא נתנה הנחה עבור ויתור של אזרח על פרטיותו, וגם מי שבחר כרטיס "אנונימי" אינו באמת אנונימי, אלא במקרה הטוב ביותר שמו של אדם אינו נשמר במאגר המידע, אך היסטוריית הנסיעות שלו כן. יותר מזה, גם בפתרונות אחרים, כמו מס\אגרת גודש, המדינה בחרה בפתרון שפוגע בפרטיות.

ההסתמכות על טכנולוגיות לא פתוחות, כלומר שצריך לאמץ משהו שניתן לנו על ידי מדינה או ספק יחיד, ולא השימוש בפרוטוקול פתוח שיאפשר לכל אחד לפתוח ארנק וירטואלי, הן חלק ניכר ממחלות האימוץ של הרשות המבצעת והמחוקקת בישראל. לדוגמא, אם מדינת ישראל היתה משחררת פרוטוקול פתוח לכרטיס חכם, לדרך שבה הוא צריך לאחסן יתרה קריפטוגרפית ולדרך שבה ניתן לייצר אותו, אז יכלתי לייצר כרטיס "רב קו" בעצמי, ולהיות בטוח שהוא יכול להטען, אבל המדינה לא יכולה לעקוב אחרי.

כך יהיה גם עם המזומן: המדינה תעלים את המזומן לא כדי להשתמש בכרטיסי האשראי והתשלומים הסלולריים; אלא כדי לאמץ פתרון טכני אחד, שככל הנראה יהיה יקר יותר מהדפסת הכסף בעצמו, ומתישהוא יפרץ.

הבעיה השניה היא שאף אחד לא חושב על ילדים: מזומן הוא פתרון מצוין לילדים; נכון, מדי פעם מרביצים להם ולוקחים להם אותו, אבל אתם באמת רוצים שאיפשהוא, במדינת ישראל, יהיה מאגר מידע של כל העסקאות שילד בן 6 עשה? מתי הוא עלה על אוטובוס, מתי הוא שילם בבית הספר על ארוחה ומתי הוא גיהץ את הכרטיס לשיחות אירוטיות? מילא לשים את האזרחים תחת פיקוח, אבל את הילדים? מדוע לעשות זאת.

ומכאן לפתרון: בעולם יש לא מעט דיונים על השאלה מה לעשות עם Bitcoin; למי שלא מכיר, ביטקוין היא מערכת תשלום בקוד פתוח, בה יש כמות מוגבלת של מטבעות, והם מיוצרים על ידי "כריה" של מחצבים וירטואליים (אפשר לקרוא עוד כאן). היתרון המשמעותי של ביטקוין הוא שכמו כסף מזומן, אפשר לשלם בלי עלויות עסקה (עמלות סליקה), והיתרון השני הוא שכמו מזומן, הכסף משולם ולא ניתן לחזרה.

לכן, הפתרון הוא לגרום למדינת ישראל לאמץ IsraCoin: מטבע קריפטוגרפי מבוסס על הקוד של אחד מהמטבעות הקיימים היום: Bitcoin, Litecoin וחבריהם. במצב כזה, המדינה תוכל לייצר ממשק פתוח, ללא ניהול מרכזי, וגם לפתור בעיה משמעותית: המדינה לא תהיה יותר הגורם שמדפיס כסף, אלא הקהילה שמשתמשת במטבע; המדינה לא תצטרך בנק מרכזי, לא תצטרך נגיד, ותוכל (מנגד) לקבל מס אמת בקלות.

תגובה אחת ל-“ישראקוין: על הפתרון התיאורטי לבעיית ההון השחור.

  1. א. אני מתרשם שמדינה סקנדינבית שצמצמה את השימוש במזומן, מרגישה שזה הולך בסדר, מבלי שיש בעיה של פרטיות. לכאורה, כאשר אתה משתמש בפתרונות שבהם יש תחרות והם כבר תחת רגולציה, הרי שזה יכול להיות פגיעה מידתית בהגבלות המוטלות על האזרח.
    ב. כיום ישנה חקיקה המתייחסת לשירותי סליקה, וכל אחד יכול להתחרות בשוק זה, מבלי קשר לשיטה אותה יישם. כלומר – אם תיישם סכמה של תשלומים דיגיטליים, ותעמוד בדרישות, זה יכול לעבוד. נכון לומר שהדרישות לא יקלו עליך, ופה אפשר לדון בנושא היעילות של רגולציה והאיזון בין השמירה על אינטרסים של האזרחים, של המדינה ואחרים ובין היעילות במתן חופש לכוחות השוק. בכל מקרה, נושא המלחמה בהלבנת הון (והעלמת מס בכללה) היא מטרה משמעותית שתשלומים אנונימיים מהווים מבחינתה אתגר מורכב.
    ג. אני חושב שהמדינה מעוניינת בבנק מרכזי, שיכול לשלוט ב"כמות הכסף", כך שזו בעיה ולא יתרון.
    ד. כאשר חלק גדול מהמסחר הופך לבינלאומי, קשה יותר ויותר לעשות שימוש בסכמות מקומיות, שלא מאפשרות ממשקים נוחים החוצה ופנימה. למרות שיש מקומות שבהם זו אינה בעיה מהותית, כגון תחבורה ציבורית, כאשר מנסים לבסס פתרון "גדול", יש להביא זאת בחשבון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *