דמיינו לכם את המצב הבא: חבר כנסת יושב ומקדם חוק שמטרתו להגביר את חופש הביטוי, ולהקטין את היכולת לתבוע פיצויים בתביעות לשון הרע. חבר הכנסת עושה זאת כיוון שבמסגרת פעילותו כחבר כנסת הוא נחשף למספר איומים בתביעה שהוגשו כנגדו, וכנגד פעילי ציבור אחרים, ובהם השתמשו בשוט הפיצויים כדי לסחוט פשרות שהשתיקו אנשים. במהלך הליך החקיקה, ורגע לפני שהחוק מגיע להצבעה במליאה, מוגשות נגדו תביעות בלשון הרע על דברים שאמר מצד אנשים אשר מקור פרנסתם הוא תביעות בלשון הרע, נפגעים סדרתיים.

כיוון שתביעות מסוג כזה בדרך הכלל נסגרות בפשרה, האם ניתן להאמין כי חבר הכנסת לא יושפע ותהליך החקיקה שלו לא יעצר בגלל ניגוד העניינים האינהרנטי? האם באותו המקרה כשהחוק יעבור לא יוכלו התובעים לעתור אחר כך לבית המשפט העליון בטענה לכך שהליכי החקיקה היו פסולים בגלל הנסיבות שהם-הם יצרו? ובכן, זו השאלה. ונתחיל.

פלאש90 הוא גוף המסייע ומנהל את זכויותיהם של צלמים רבים. פרנסתו היא ממכירת זכויות שימוש בצילומים. בין היתר, לפלאש90 יש גם זרוע אכיפה. אותה זרוע מאתרת את מה שהיא סוברת כהפרות זכויות יוצרים ושימושים לא מורשים ומגישה תביעות בהתאם. בחודש נובמבר 2017 פרסמה טל שניידר בגלובס כי חלק מנמעני מכתבי האכיפה האלו הם חברי-כנסת.

חברי הכנסת היו מפרסמים בערוציהם החברתיים צילומי מסך של כתבות בהן הופיעו, או צילומים שונים שמצאו ברשת על פעילות ועדות הכנסת. סוכנות פלאש90 טענה לזכויות בצילומים אלו, והגישה מכתבים בהתראה. בחודש ינואר השיב למכתבים אלו היועץ המשפטי של הכנסת, וטען כי לא מדובר בהפרות זכויות יוצרים ואף טען כי הסוכנות מפרה את זכויות היוצרים של הכנסת ומעמידה במאגריה צילומים אשר לכנסת הזכות בהם.

מכאן לשם, במהלך הדיונים על חקיקת התיקון לחוק זכויות יוצרים החליטו חברי הכנסת להתלבש על תיקון נוראי, ולהוסיף לו סעיף אחד טוב: שאם אדם פרסם צילום בו הוא מופיע אך לא מחזיק את הזכויות בו, לא יוכל בעל הזכויות לתבוע. ח"כ יואב קיש הציע את הסעיף הבא:

שימוש בצילום שצולם ברשות הרבים, הכולל דיוקנו של אדם, מותר אם השימוש נעשה על ידי האדם המצולם, במטרה לעודד קשר בינו לבין אחרים, בהיקף המוצדק בשים לב למטרה האמורה ושלא לשם מסחר בצילום, ובלבד שאם הצילום פורסם ברשת האינטרנט, ובעל זכות היוצרים בצילום דרש מהמצולם להסיר את הצילום, המצולם הסיר את הצילום בתוך שבעה ימים ממועד קבלת הדרישה."

קיש הציע, ואיתן כבל, יו"ר ועדת הכלכלה, קיבל את הצעתו וצרף את התיקון להליך החקיקה, למרות שהחקיקה כבר בשלב מתקדם. ומה קרה מאז? ובכן שני דברים; הראשון הוא שכמה ימים לאחר קבלת ההצעה על ידי כבל קיבל הוא מכתב התראה בטענה כי הוא מפר זכויות יוצרים של צלמים, והשני הוא כי היום הוגשה כנגד יואב קיש תביעה גם בגין הפרת זכויות יוצרים.

מבלי להכנס לשאלת החסינות שעומדת לשני חברי הכנסת, עולה השאלה האם אין כאן התערבות פסולה בדרכי חקיקה. נכון, לחברי הכנסת אין דין מיוחד, אבל עיתוי התביעה תמוה, וגם סכום התביעה (100,000 ש"ח, הסכום המקסימאלי המותר בחוק), כאשר רק אתמול פורסם כי הצדדים הסכימו להגיע לפשרה קודם בגובה של 4,000 ש"ח, וכאשר ח"כ אחר (עופר שלח) שילם 5,000 ש"ח כפשרה.

כלומר, יש כאן הליך שעשוי להזכיר מודל עסקי בעייתי אחר; פונים לחבר הכנסת בישיבה ומציעים לו לרדת מהצעת החוק. אם הוא לא מסכים, מגישים כנגדו תביעה על הפרה. האם כה דחוף להגיש את התביעה (שמתיישנת בעוד שבע שנים) דווקא היום ולא אחרי שהליך החקיקה יסתיים וחבר הכנסת לא יהיה עוד ח"כ? ובכן, יש כאן עניין בעייתי.

תחשבו איך היה נראה הדבר אם חברי כנסת היו מקבלים תביעות לשון הרע על ימין ועל שמאל על התבטאויות שלהם כנגד הבנקים, איך הדבר היה נראה אם עיתונים היו תובעים חברי כנסת על כך שאלו מצטטים את הכתבות שלהם, איך הדבר היה נראה אם חברות הביטוח היו תובעות חברי כנסת שקראו לחרם צרכנים כנגדם. כל התהליכים האלו מציגים כיצד קבוצת מיעוט, שהאינטרס שלה שונה מהאינטרס הציבורי, עשויה להשתמש בהליכים משפטיים כדי להשפיע על הליכי חקיקה.