מדינת ישראל נ' בעהם: כל קניין בישראל הוא זמני.

פסק הדין בנושא עא 8323/17 מדינת ישראל נ' בעהם הוא מצד אחד מרגש וחשוב כאזרח שרוצה לשמר את ההיסטוריה שלו, ומצד שני הוא מדאיג כאשר מסתכלים עליו במישור הקנייני. אני אתחיל בלהציג את פסק הדין מזווית הראיה של בעהם, ואז אסביר את הבעייתיות בו (כתבה ב"הארץ" על פסק הדין).

דניאל ורפאל בעהם הם יורשים של מרדכי בעהם, משפטן שכתב את הטיוטא הראשונה של מגילת העצמאות. לאחר מות אביהם, ירשו האחים בעהם את הטיוטאות שנמצאו בחזקתם, בביתם. הימים חלפו, והטיוטא שנכתבה בשנת 1948, לפני התאגדותה של המדינה, הועמדה למכירה בבית המכירות "קדם", כאשר ההערכות הן כי מדובר בעתיקה ששוויה לפחות כמיליון ש"ח. המדינה ביקשה לעכב המכירה ולהעביר הטיוטא לבעלותה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, אך בית המשפט העליון קיבלה, ונטל מאותם יורשים מיליון ש"ח בנכס שישב בידם.

רודי ויסנשטין – Israel Ministry of Foreign Affairs

הסיבה העיקרית לכך היא שבית המשפט פוסק (לטעמי בשגגה) כי הקניין שיצר בעהם האב עבר לרשות המדינה בתור עובד, הגם שבאותה התקופה לא היו דיני העבודה כה מפותחים כמו היום ולא היה ברור כיצד עוברת הבעלות באותן יצירות. בית המשפט מסביר שלא בטוח שאפשר למדוד את דיני העבודה של 1948 באותה המשקפת כמו דיני העבודה של 2019, אבל כן מחליט שהבעלות עברה למעביד מכח דיני הקניין. רק לאחר מכן דן בית המשפט בשאלה האם התיישנה התביעה להעברת בעלות.

אני אניח לרגע שהתפישה של בית המשפט אינה שגויה; כלומר שאכן טיוטאות של מסמכים שבעהם חיבר (להבדיל מהמסמך הסופי) עוברות לבעלות המעביד שלו. אבל כאן הבעיה עם הפרשנות של חוק הארכיונים. חוק הארכיונים מגדיר מהו חומר ארכיוני ומצטט את חוק הארכיונים (" כל כתב על גבי נייר או על גבי חומר אחר וכל תרשים, דיאגרמה, מפה, ציור, תו, תיק, תצלום סרט תקליט וכיוצא באלה – (1) המצויים ברשותו של מוסד ממוסדות המדינה או של רשות מקומית, להוציא חומר שאין לו ערך של מקור; (2) המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם ענין לחקר העבר, העם, המדינה או החברה, או שהם קשורים לזכרם או לפעולתם של אנשי שם"); ומאותו הרגע שבית המשפט קובע כי מדובר בחומר ארכיוני, הנחת המוצא שלו היא שהחומר צריך להגיע למדינה, גם אם הוא לא אומר זאת במפורש. מדוע? כי מאותו הרגע בית המשפט מכריע כי סעיף 4(א) לחוק הארכיונים חל.

סעיף 4(א) קובע כי "בגנזך יופקד כל חומר ארכיוני של מוסדות ממלכתיים שקדמו להקמת מדינת ישראל, וכל חומר ארכיוני של מוסד ממוסדות המדינה או של רשות מקומית שנפסק קיומם ואין מוסד אחר יורש את מקומם, וכל חומר אחר של מוסד ממוסדות המדינה או של רשות מקומית שאינו צריך שימוש עוד ושלא ניתן לבערו לפי התקנות, או שאין בדעתם של המוסד או של הרשות המקומית לבערו אף שניתן לבערו לפי התקנות". אז בעצם הדרך נסללה.

אלא, שזה לא בדיוק נכון; סעיף 4(א) לא מדבר על חובה אלא על כך שהחומר יופקד בגנזך כחומר ארכיוני "של" מוסד. מעטים הם פסקי הדין שידונו באופן בו חוק הארכיונים צריך להיות מפורש; בדרך כלל הפסיקה הכירה בזכות שלנו כמדינה לשמר את ההיסטוריה שלנו (ע"א 9366-12 Israelitische Kultusgemeinde Wien נ' הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי); אלא שכל הדיון הוא בעייתי כאן, וקשור לנושא הרטרואקטיביות.

מדוע? כי חוק הארכיונים נחקק בשנת 1955; כלומר, אדם בשנת 1948 לא היה צריך לצפות לחוק הארכיונים ולחוק שפוגע בקניין שלו רטרואקטיבית ומכריח את העברת המידע לבעלות של אחר. הגם שהחוק נועד לתכלית ראויה, והגם שיש כאן אמצעי מידתי יחסית (אבל לא כאן הדבר), צריך להבין משהו. כאשר בית המשפט העליון שלנו בודק את סוגיית ההתיישנות הוא טוען שלא התרחשה התיישנות כי חוק התיישנות לא היה בתוקף כאשר בעהם הכין המסמך, כך שהתביעה לא התיישנה מעולם.

בית המשפט, לדעתי, טועה.

מדוע? כי כשם שלא היה חוק התיישנות לא היה חוק ארכיונים. וכיוון שהמסמך עבר ליורשיו, הרי שאם נניח שגם חוק הארכיונים היה בתוקף וגם חוק ההתיישנות היה בתוקף הרי שהמועד ממנו צריך לספור את ההתיישנות הוא מועד מותו של מרדכי בעהם; כלומר, אם חלף מועד ההתיישנות מהיום בו יורשיו ירשו את הרכוש, הרי שתקנת השוק אמורה בכלל להעביר את הבעלות.

תקנת השוק, למי שלא מכיר, אומרת כי אדם שרכש זכות בתום לב ובתמורה יהא הבעלים אף אם הרכוש לא היה בבעלות המוכר. כאן יורשיו של בעהם רכשו בתום לב ובתמורה במסגרת הירושה שלהם, ולכן לטעמי היה מקום לקבוע כי תקנת השוק חלה והם יוכרזו כבעלים כאשר המדינה לא תוכל לטול בעלות זו (והשוו, את אמירת בית המשפט העליון בעניין עא 100/87 סלאמה נ' בשיר: "כשמדובר ביורשים שנרשמו ללא תמורה, אין שאלת תום ליבם מתעוררת כלל").

כלומר, הבעייתיות כאן היא לא הקביעה שנכס שהוא משמעותי לתרבות הישראלית צריך לעבור לבעלות המדינה, אלא מדוע הדבר נעשה ללא כל העברת תמורה בחזרה למי שהסתמך על הבעלות במשך למעלה משבעה עשורים. לו המדינה היתה רוצה, היתה צריכה לשלם למשפחה מספר שקלים עבור השמירה על אותם המסמכים החשובים משך עשרות שנים.

תגובה אחת ל-“מדינת ישראל נ' בעהם: כל קניין בישראל הוא זמני.

  1. מאוד מענין ,טוב , תקצר היריעה מאורכם ורוחבם של נושאים פה , רק צריך לשים לב לענין השיהוי כמובן . המעורערים ( בעליון) טענו לשיהוי גורף ביותר ,וכשלעצמו מצדיק דחיית התביעה ( שיהוי , בצד ההתיישנות , או חליפי להתיישנות כמובן , כשלעצמה לא רלבנטית ) . הקביעה הבאמת חשובה בסיפור , הינה זו , שהמדינה לא יכולה הייתה להיות חבה בשיהוי בלתי סביר , זאת הואיל, וכל המערך העובדתי נעלם ממנה ( ידיעה עובדתית ) . כלומר , אין טענות כלפי המדינה בקשר לשיהוי , באשר לא הייתה לה אפשרות פעולה משפטית , מבלי ידיעה משפטית . הנה מצטט עמדת המדינה :

    " לענין הידיעה הנדרשת להתגבשות עילת השיהוי , נטען כי הגורמים המוסמכים והרלוונטיים במדינה לא ידעו על החזקתו של בעהם במסמכים במשך שנים ארוכות . על כן , חלוף הזמן ממועד יצירת המסמכים ועד למועד הגשת התביעה אינו נתון רלוונטי לעניין טענת השיהוי …. "

    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *