0.
זו לשון סעיף 135א לפקודת מס הכנסה: "בעל עסק או משלח-יד חייב, אם דרש זאת ממנו פקיד השומה, למסור לפקיד השומה ידיעות ומסמכים בנוגע לקשריו העסקיים עם ספקיו, לקוחותיו או מי שיש לו אתו קשרים עסקיים, אף-על-פי שידיעות ומסמכים אלה אינם דרושים לבירור הכנסתו הוא; ואולם אם הודיע לפקיד השומה תוך 15 יום מיום קבלת הדרישה, כי הדבר כרוך בעבודה מנהלית רבה, חייב הוא לאפשר לפקיד השומה לאסוף בעצמו את הידיעות והמסמכים האמורים. … האמור בסעיף קטן (א) אין בו כדי לחייב עורך דין, רופא או פסיכולוג לגלות ידיעות או מסמכים שלגביהם הוא חייב בשמירת סודיות לפי כל דין".

1.
במשך שנים חינכו אותנו שקיים דבר כזה "סודיות בנקאית". הבהירו לנו שהבנק מנוע מלגלות מידע; הפסיקה הכירה בסודיות הבנקאית ואף הטילה על בנקים חובה לפצות לקוחות במקרים של הפרת החובה [לדוגמא: ת.א. (עכו) 2483/97 שאלתיאל סיגל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ]; הפסיקה לא איפשרה לתובע לעיין בחשבונות בנק של נתבע מטעמי סודיות בנקאית [לדוגמא: בשא 1333/07 ניצה זמיר נ' בנק הפועלים]. זוהי, בסופו של דבר, אחת החובות שדרושות לקיום משטר דמוקרטי: הזכות שלי לשמור את מצבי הכלכלי לעצמי. הבנקים עצמם נוטים לנפנף בסודיות הבנקאית כאשר הדבר נח להם, אגב.

2.
אלא, שרשות המסים לא ממש מאמינה בסודיות הזו. כלכליסט דיווח כי רשות המסים פנתה לאפליקציות התשלומים לקבלת מידע על אלו שמשתמשים בהן בצורה מוגזמת. הדרישה, שבעצם ביקשה לקבל פירוט של כלל המשתמשים שהשתמשו באפליקציות פייבוקס, ביט, פפר פיי וכדומה מעבר ל-500 פעמים או מעבר ל-50,000 ש"ח בשנה, ביקשה את כל המידע הזה, וזאת מבלי שבידי רשות המסים מידע קונקרטי על עבירה מסוימת, אלא ביקשה הרשות מהבנקים להלשין על לקוחותיהם. זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שהם עושים זאת. רשות המסים באה בדרישות דומות גם לחלפני המטבעות הקריפטוגרפיים בישראל, וגם ביקשה להפעיל מערכת ריגול מתוחכמת שתאסוף מידע מרשתות חברתיות ושירותי תשלום.

3.
אז מדוע אף אחד לא עוצר את רשות המסים כאן? בפועל, השימוש שלה בזכות לקבלת מידע הוא חריג, והוא אף חורג ממה שבית המשפט קבע שהיא הפרשנות של הסעיף בעבר. בעניין בש”א (תל-אביב-יפו) 16564/02 בנק למסחר נ' אורי ברגמן פסק בית המשפט כי מס הכנסה לא יקבל את רשימת לקוחות הבנק למסחר במסגרת הליכי הפירוק של הבנק, וכי הדרישה לקבל את המידע רחבה בהרבה מהסמכות: "עסקינן בדרישה גורפת של שלטונות המס לקבל רשימה שמית ופרטים על כל לקוחות הבנק; זאת, אך ורק בשל חשש תאורטי של שלטונות המס, כי יתכן ומצויים ביניהם סרבני מס. כמו כן, לא הונחה בפני אף לא ראשית ראיה, כי החשש כי בקרב ציבור לקוחות זה מצויים סרבני מס הינה גדולה יותר מן החשש כי כאלה מצויים בקרב ציבור לקוחותיו של כל בנק פעיל או כל מוסד אחר באשר הוא. … אכן, החסיון הבנקאי הוא יחסי. ככזה, הוא עשוי לסגת לעיתים מפני חובה שבדין או אינטרס ציבורי. אלא, שעל שלטונות המס להראות נסיבות מיוחדות וספציפיות, אשר מטות את מאזני איזון האינטרסים לטובתם. אין די בטענה כללית וגורפת על אודות אינטרס ציבורי ביעול הליכי גביה".

4.
כלומר, לא חשש תיאורטי, אלא רשות המסים צריכה לבוא עם מידע קונקרטי. וזו הבעיה: העובדה שהטכנולוגיה קיימת, מאפשרת לנו לאתר דברים, אינה אומרת שחייבים בהכרח להשתמש בה. אין זהות בין "אני יכול לאתר את כל מעלימי המס" לבין "אני רוצה לאתר את כל מעלימי המס". מדינה דמוקרטית חייבת להכיר קודם כל בזכות של אזרחיה לפרטיות, להעזב בשקט, ולהניח כי אזרחי המדינה הם אנשים שומרי חוק וישלמו את המס. העונש על אי תשלום המס, כמובן, הוא הדבר שצריך להיות רלוונטי.

5.
כלומר, השימוש של רשות המסים בדרישה כזו עשוי להיות לא-חוקי. מה הפתרון? ובכן, אדם שפרטיותו נפגעה יכול לתבוע את הפוגעים: הן את הבנק והן את מס הכנסה. האם יש אדם מספיק אמיץ להרים את הכפפה ולהגיש תביעה ייצוגית בנושא? אני בספק.