בתחילת החודש השלים אלון מאסק את רכישת טוויטר והפיכתה לחברה פרטית. טוויטר, על 238,000,000 המשתמשים הפעילים שלה, היא רשת חברתית משפיעה יותר מגודלה בגלל מערכת ההפצה היותר לינארית שלה ובגלל היכולת של אנשים להתבטא בצורה קצרה ועניינית. אכן, היא לא טיקטוק שמשפיעה על הצעירים עם 95 דקות ליום של שימוש באפליקציה, אבל היא משפיעה על סדר היום עקב הפרופילים הרבים.
מאסק התחבר פחות לתרבות של טוויטר, ובחר לערוך שינויים מהר, ולשבור דברים. הדבר הראשון שעשה היה לפטר את ההנהלה הבכירה ואת צוות התוכן. לאחר מכן, החליט לצאת במסע של שינויים. בתחילה דיבר על תשלום על חשבונות מאומתים, אחר כך שינה את בהגדרת החשבונות המאומתים וכל מי שישלם יקבל חשבון מאומת. אחר כך האופציה נסגרה. למה? חשבונות שאמורים להציג כאילו יש בהם יותר אמינות, תוכן וכדומה. הכלל של מאסק היה פשוט: במקום שנערוך את כל הבדיקות המקיפות לבדוק אם אדם מסוים ראוי לתוכן, נבצע שינוי: מי שישלם שמונה דולר בחודש יקבל את הסימון.
בתחילה, מאסק דגל בחופש ביטוי אובססיבי. לאחר מכן, החליט כי חשבונות פרודיה יצטרכו להוסיף את המילה "פרודיה" בחלק ה"אודות שלהם". במהלך זאת, העיף מהרשת קומיקאיות שהתחזו לו. בהמשך, כשהבין כי להוסיף "פרודיה" ב"אודות" לא מספיק, דרש גם ששם המשתמש יכלול את המילה "פרודיה".
כך, באבחה קלה, יכלו כל מיני חשבונות פיקטיביים לייצר מהומה. לא רק פרסומים אנטישמיים אלא גם מניפולציות שוק באמצעות כלים זולים. חברת אילי-לילי איבדה שווי שוק משמעותי בגלל ציוץ פיקטיבי. גם ציוצים אחרים הביאו לנזק. אי אפשר היה יותר לדעת מה אמיתי ומה לא.
אבל זו בעיה של התמוטטות אישית, לא של מדיניות חופש ביטוי. הבעיה של מאסק היא שהוא מבצע שינויים מהר מדי, תוך שהוא לא מצליח לבחון את המשמעות של השינויים האלה לאורך תקופה.
השינוי התדיר של החוקים של מאסק מזכיר לי בדיוק את מה שקרה ב"חוות החיות" של אורוול. גם שם, כל פעם היו צריכים לתקן את החוקים בזמן שהעניינים מתרחשים כדי למנוע מרד בחזירים, עד שהצליחו להגיע ל"ארבע רגליים – טוב, שתי רגליים – רע" וגילוי ששכחו את התרנגולות. בסוף מאסק יהיה כמו החזירים בחווה ויזכור שהדרך הנכונה לנהל רשת חברתית היא שכולם שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר.
אני מבין את מאסק. הוא נדרש להחזיר הלוואה עצומה כדי לממן את הרכישה הזו. הוא צריך להראות רווחיות מהירה והוא מנסה להבין איך הוא יצליח להגדיל גם את כמות המשתמשים הפעילים וגם את כמות הדקות ברשת. מצד שני, כמו שמודל העיתונות המודרני קרס לפני עשור, כך גם אולי זהו סממן לקריסה של הרשתות החברתיות: העובדה שמשתמשים חדלו להיות המוצר בגלל שינויים בהגדרות הפרטיות (והובילו לצניחה במניית הרשת החברתית המתחרה, פייסבוק, עקב אבדן רווחים פוטנציאלי), העובדה שהתכנים הקצרים גרמו לכך שאנשים לוקים בעיוורון של עובדות ומתחילים להאמין לכל אחד, העובדה שהרשתות גרמו לכך שאידיאל היופי, האושר, החיים הנכונים נהרסו. כולם יחד הם אינדיקטורים של שינוי. האם זה אכן יקרה? אף אחד לא יודע. מאסק הודיע שייתכן שהרשת תפשוט רגל.
אז איך מטפלים באירוע קריסה כזה בזמן אמת? התשובה היא שאף אחד לא יודע. הדבר הנכון הוא קודם כל להאט את קצב הקריסה. אני לא יודע אם יש נטישת משתמשים בטוויטר, זליגה לרשתות אחרות או לא. כמו שאחרי כל אירוע פרטיות ב-WhatsApp יש כתבות כבירות על מעבר ל-Signal ובפועל זו תוכנת מסרים מיידיים של קומץ גיקים, כך ה"נהירה" למסטודון, הרשת המבוזרת, נשמעת כמו אירוע ברנז'אי-נישתי. מה כן? אני לא אתפלא אם טלגרם תצליח לתפוס את המקום של טוויטר. עם ערוצי הפצה לא שונים בהרבה, טכנולוגיות מסרים מידיים ואפילו (בתיאוריה) אמצעי תשלום, טלגרם היא לא רחוקה מה-Everything App.
האם אנחנו באמת צריכים Everything App? כשמדובר על מדינה ריכוזית, בה יש מאגר דירוג חברתי, בקרה ממשלתית על כל פעולה ואפס אינטראקציה עם העולם החיצון? כנראה שיש מקום לאפליקציה כזו. כשמדובר על עולם פתוח, הפתרון צריך להיות פרוטוקולים וסטנדרטים. כלומר, הרבה יותר משצריך רשת חברתית שתהיה גם ארנק וגם תוכנת מסרים מידיים וגם תספק גישה לאינטרנט, צריך פרוטוקול כמו אימייל שיאפשר לי להתנייד מטוויטר לפייסבוק ולשמור על הפיד עם החברים שלי. כלומר, אם מאסק רוצה להיות ה-Everything App, הוא צריך פחות להיות חוות חיות ויותר להיות קורי עכביש שמתחברים לאחרים.