 (cc) Zac-Attack |
"נותנים שיניים למי שאין לו אגוזים", כך תמיד סער היה אומר למראה בחורה יפה שמתחככת עם גבר תפוס; הוא לא היה מאמין במונוגמיה, אבל הוא גם לא היה בוגד. המחיר היה תמיד גבוה מדי, העלות של התפיסה, העלות של ההסברים, העלות של הכל בעצם. מצד שני, בגידה, היא היתה דורשת מחויבות כלשהי. מידה של נכונות להקריב משהו בין הצדדים על מנת להגיע לשלב הזה שבו השרשראות מוצאות מהתיק וניתן לקשור אחד את השני. ומה אם הצדדים אף פעם לא הצהירו על כבילתם? האם זה עדיין אומר שיש משמעות כלשהי למערכת היחסים ושהכבלים לא קיימים? ומה קורה כשאין שלשלאות? האם זה אומר שהכל חופשי? |
כבלים במערכת יחסים באים מבחירה, לא? הצדדים כובלים את רצונם בהסדר חוזי כלשהו, הצדדים מחליטים שהם בוחרים לוותר על תענוגות הבשר בכדי להנות מתענוגות בשר ספציפיות. אבל מי בכלל החליט שזו הדרך? מי בכלל אמר שהמגע הגופני הוא הדבר החשוב ביותר בטרם תתקיים בגידה? האם בגידה לא מתחילה בשיחה בה אתה אומר לה שאתה רוצה אותה, גם אם לא עשית כלום?
| אבל מערכות יחסים, מטבען, אינן מערכות משפטיות בהן הכלל עובד ללא כל בעיה. מעורבים בהן רגשות, תחושות שאתה לא תמיד תבין, משחקים קטנים בהם אין אפשרות להמלט מהבחירה הלא כל כך טבעית של ויתור על חלק מהחירויות. קוראים להן חירויות כי אתה באמת חופשי, אבל חופשי במובן המשפטי לחלוטין – בלי שום מנגנון שאוסר עלייך, אולם החברה תעניש אותך – הסנקציה המוסרית באה כאן. כמובן שלהתלות באילנות גבוהים לא עוזר, והיו כאלו שכבר עשו זאת לפני, אבל זו לא הבעיה. אצלי, דווקא בגלל מצבי המיוחד, אני לא יודע האם זו המציאות שמכה בי על חטא, או שמא זה הגורל שמחליט לתעתע בי. האם כך יכול לקרות, בניגוד לכל סטטיסטיקה אפשרית, שאני מחוזר על ידי יותר מאחת? והאם, פתאום, אני אצטרך ליישם את כל ההגיון האפשרי כדי להתעלם מהשניה? |
 בעבור תאוות בשרים בלתי חוקית (cc) Mailingering |
ביחסים, כמו במניות, אתה אף פעם לא יכול לחזות את מה שיקרה – או את מה שאתה רוצה שיקרה. הכל יכול להשתנות בהינף יד. כמו בנסיכה הקסומה, כשהפיראט האכזר רוברטס אמר לווסלי בכל לילה שהוא עשוי להרוג אותו בבוקר, כך הן מערכות יחסים. הן מחויבות ללא מחויבות, שבריריות וקטנות. בעייתיות. לא רק שאתה לא יודע לאן הן ילכו, אתה גם לא יודע אם תורת ההפרה היעילה רלוונטית כאן; אתה תקוע במצב בו אתה יכול להשאר בנתיב בו אתה נוסע כעת, ולא לדעת היכן תהיה בעוד חמש נשימות, או שאתה יכול ללכת לנתיב אחר, בו אתה גם לא יודע היכן תהיה בעוד נשימותיים. האם יש הבדל בין השניים? אתה אף פעם לא יכול לדעת.
אתה מוצא את עצמך במצב מוזר, בו אתה לא יכול להבין מה באמת מתרחש; האם אתה אומר באמת את המשפטים שיוצאים מפיך? והאם אתה לא נמנע מלשקר? כי שקר הוא דבר שהורגלת לא לעשות, הורגלת לקיים את חייך בציבור, ללא דבר להסתיר. גם הורגלת, מצד שני, שאף אחת לא חושקת בך בצורה הזו באותה המידה שאתה חושק בה, אז למה אתה מסתיר את זה?
 (cc) Mailingering |
לאט לאט אתה מתחיל להתלבט, בכלל, האם כל העניין הזה, של חשיפה בציבור, של להציג את עצמך ולכתוב, ולקבל פרסום, ולהיות מוכר – אף אם רק בקהילתך – הוא מוצדק. אם היה לך בלוג אנונימי בישראבלוג, או אם היית פותח איזה בלוג באנגלית איפשהו, אף אחד לא היה מכיר אותך, לבטח שתי הנפשות הרלוונטיות לפוסט לא היו קוראות את מה שכתבת. אבל עכשיו? עכשיו אתה יודע שהן כן. אתה יודע שהן מבקרות, מגיבות, משנות את דעתן לעיתים, ואולי גם נמשכות אלייך כי אתה כל כך מוחצן. אתה מרגיש שויתרת על חלק ניכר מהחיים שלך – בעוד אתה נלחם על הזכות של אחרים לפרטיות, בעוד שאתה נלחם על מה שכל כך חשוב לך ברמה התיאורטית, בפרקטיקה אתה מוכן לוותר על הכל רק בשביל עוד פוסט מוצלח. לשמוע את אותם חמישה טוקבקים על כמה אתה מסכן כשאתה לא יכול להחליט, אתה מוותר על החיים רק בשביל לדווח עליהם, ולזה אתה קורא לחיות? |
אתה מבין, הכל בחיים הם בחירות שלך. אתה זה שהחלטת להיות כל כך מוחצן, אתה זה שבחרת מי להיות בכלל, והנה, שנתיים אחרי, הכל בא להחריב אותך. הבלוג שלך, שהיה המקום הפרטי שלך לאורך כל כך הרבה זמן, שיכלת לכתוב בו את כל מה שחשבת ואת כל מה שרצית, שיכלת להיות מי שלא תרצה כשאתה בו, פתאום בוגד בך, פתאום מה שכל כך רצית שיבוא לך, אבל במנות קטנות, מחליט לבוא ביותר מזה.
ומה אתה עושה? איך אתה מחליט לאן ללכת? פתאום אתה מבין שעם חברייך הקרובים אתה לא יכול לחלוק את הבעיה; כי הם מכירים את הנפשות; עם השתיים, אליהן כל כך התקרבת, אתה לא יכול לדבר על זה; עם אקסיות? זה לבטח לא המקום לדון בנושאים האלו. אז מה? מה אתה עושה כדי לשמוע? האם אתה רק כותב עוד ועוד ועוד כדי להמנע מלהחליט?
יהונתן,
קודם כל, אל תבגוד בעצמך. הרי אתה לא רוצה למצוא מישהי שתרצה איזו דמות שהיא לא באמת אתה.
אתה נורא מסכן שאתה לא יכול להחליט.
כנראה שהבעיה שלי לא הובהרה מספיק:
הבעיה היא אחרת (הפוסט הזה נכתב לפני ה_מ_ו_ן זמן).
שאם אתה חי במקום שאתה חושף את עצמך, פתאום גם את הלבטים שלך אתה מרגיש "מחויב" לחשוף, וגם את הבעיות של עצמך. לא הבעיה של השתיים.
כמשתמשת כבדה ברציונליזציות למדתי, שצריך להזהר לא להלכד במערבולת שלהן, שבה חשים מוגנים אך קשה להחלץ ממנה ולהתקדם.
אתה מרגיש שמתאים לך לפרסם פוסטים? – אז זה מה שנכון. לדעתי ולתחושתי.
אני לא בטוחה שהבנתי. בכל מקרה, סביר שהניתוחים הרציונליים שלך מוטים ובלתי ממצים, אז נסה לתת לאינטואיציה את חופש הביטוי והמימוש.
מתאים? אני לא יודע. אני פשוט הרגשתי שאני צריך לכתוב את זה, כי אין לי דרך אחרת לדעת אם מה שאני כותב הוא מה שאני רוצה להגיד או לאו. זה הכל.
זה מה שמפליא אותי כל פעם מחדש בבלוגים. מה גורם לאנשים לחשוב שמה שהם כותבים זה כל כך מעניין?!
ועוד עד כדיי דרמה כזאת..
בסדר לכתוב מתוך הצורך לכתוב אני מאוד בעד..יש גם אנשים שכותבים יפה ומשפיעים ונותנים מעצמם. אני מאוד נהנית.
אבל לתהות תוך כדיי כתיבה אם באמת בא לך לכתוב ושכל העולם יראה. אתה לא רוצה שיראו אל תכתוב בלוג. העולם לא יתהפך. באמת שנהיה בסדר.
הרי זו בחירה.
אני עם שושי תעשה מה שמרגיש לך נכון.
בנוגע לבחורות ולשאר ההגיגים.. זה כבר נהיה משעמם..
איה,
אני תוהה לא אם בא לי לכתוב (אערס פואטיקה) אלא אם הכתיבה היא חלק אינהרנטי מהחיים שלי (ולא הקריאה). תמיד כתבתי, גם אם אנשים אחרים לא קראו. וזה מפריע לי שאני לא יכול לכתוב על משהו.
אכן, תהיות
אתה אומר להן לבוא אליך לדבר על זה כמו אנשים מבוגרים, ומכין מלא יין וג'ויינטים. אז תהיה מורמוני, מה הבעיה.