שלוש כתבות על איך שטכנולוגיה (או חוסר היכול להתמודד איתה) לפעמים מביכה את העיתונות, הפוליטיקה והדת.

ורד לוביץ' מynet מביאה את סיפורו של האזרח חיים ר', שלא ידע לשמור מספר בסלולרי, אז נאלץ לבקש אותו פעמיים מהמתלוננת ה':

רמון סיפר שהקליד את מספר הטלפון של ה' במכשיר הטלפון הנייד שלו – ולחץ send "כי לא ידע לשמור אחרת". מספר ימים לאחר מכן עשה זאת שוב, כך שהמספר יישאר בזיכרון. בחקירה אמר השר לשעבר כי ינסה להשיג את המידע בחברת אורנג' בה הוא מנוי.

מרב דוד מNRG-מעריב מביאה את סיפור "מדהים" ו"שערורייתי" על איך פורסם מכרז באינטרנט לניצול עובדים. לא, לא מדובר בכך שהוצעו במכירה פומבית באחד מאתרי המכרזים האקלטרוניים בישראל עובדים לשירותים מסויימים, אלא בכך שפרטי המכרז פורסמו באינטרנט, כמו שהם מפורסמים בעיתון. השערוריה כאן היתה שניתן היה לראות, לכאורה, את הצעות המחיר של המתחרים.

כתבה שלישית ומשעשעת לא פחות פורסמה במדור היהדות של NRG-מעריב ומספרת על פסיקתו של הרב הגאון יצחק יוסף, שקובע שבעוד שאסור להעתיק תקליטורים עליהם מוטבע 'כל הזכויות שמורות' "…מותר להקליט שירים מהרדיו, או שירים ששרו אותם בהופעות ציבוריות. וכל שכן שמותר להקליט, או להעתיק מקלטות, דברי תורה של רבנים ובעלי מוסר. הצדקה זו מדגיש המחבר אינה מצדיקה נטילת ממון מופרז עבור חיבורים תורניים." כלומר, ראשית, משעשע אותי שרב שמטיף מוסר נותן עצות משפטיות לתלמידיו, שבאם יסתמכו על דבריו, חס וחלילה, הם עשויים למצוא את עצמם בצד הלא נכון של החוק (גם לרבנים יש זכויות יוצרים על עבודותיהם, בניגוד לדעתו המלומדת).

מצד שני, אני מסכים מאוד עם אמירתו ש"חובה קדושה על כל מחבר ספר למכור את ספריו קרוב למחיר הקרן, ולא תהיה מטרתו לרווח, אלא להפיץ תורה.". הרעיון להפיץ את התרבות, לא רק התרבות הדתית, ללא כסף הוא רעיון נכון ורעיון שצריך לחשוב עליו גם בחברה החילונית. זכויות היוצרים בחברה שלנו מבוססים על מרכוז המטבע והגדלת הצריכה. ההגנה על זכויות היוצרים, שמגיעה בצורה מוגזמת לעיתים. נכסי התרבות, שמיוצגים בכל חברה על ידי מובילי הדעה וקובעי הנורמות, צריכים להיות חופשיים.

כך, באותה מידה שיש לאפשר לכל אחד נגישות לכתבי הקודש יש לאפשר גישה למאגרי מוזיקה וספרות מודרנית; לא רק בכדי לשמר את התרבות, אלא כדי לעודד את החינוך והיצירה. אם מצד שני, נראה איך הכסף מרחיק את החינוך הטכנולוגי למרות שהוא המניע העיקרי להתפתחותה לפי בעלי הקניין הרוחני (אך לא לדעתי). האם ההַחְנָּמַה של הקניין הרוחני היתה משפרת את הנגישות של האזרח חיים ר' ושל הכתבת מרב דוד? האם שניהם היו יכולים להבין בעצם שהשימוש שלהם בטכנולוגיה היה משנה את המציאות?

באם חיים ר' לא היה רושם את שמה ומספרה של המתלוננת ה' על פתק בפעם השניה, כפי שנגרס על ידו, הרי שראיה חשובה היתה נעלמת ממשפטו, וזאת רק כיוון שהיה יודע לבצע את פעולת השמירה בטלפון, מסוכן? אני לא בטוח, אך מכניס אותנו למצב עובדתי שונה לחלוטין. ולגבי המכרז? המכרז של טמפו שמתואר כאן הוא לא יותר מאשר זירת מסחר אלקטרונית, לא מדובר בממכר עובדים לממעט במחיר אלא בתפישה לפיה ניתן באמצעות מודלים של שוק חופשי להשיג את המחיר הטוב ביותר ללקוח. האינטרנט מקדמת את אותו שוק חופשי. כמובן, שכמו בכל שוק חופשי, גם כאן יש נצלנים שינסו לעוות את היכולת של הספקים.

אבל, האם ניתן לומר שבעלי הקניין הרוחני יוצרים נכסי תרבות לא פחות מפסיקות רבנים? האם לדת יש פחות אינטרסים כספיים מאשר לחברות הקניין הרוחני או שמא הן עלו על מודל עסקי נכון, בו המידע ניתן בחינם ורק התשלום הוא עבור הזכות להיות בתוך קהילה, סחורה מוחשית מהעולם הזה, ממרבליה קטנה שתביא את הדרך להשתלט על עוד ועוד מקורות כח.

והאם בכלל אפשר להשוות בין טכנולוגיה לדת? את הדת החליף המדע כהסבר לקיומו של כדור הארץ והחיים בכלל, המדע בא להסביר והטכנולוגיה באה לשנות. הדת באה לתאר את העולם ולשפר את האדם באמצעות התאמתו לתיאור העולם שלכאורה נוצר על ידי האל. הטכנולוגיה מכירה באפשרות לקיומו של אל, אבל מתעלמת ממנה, ומנסה בהתאמה לציוד שקיים לשפר את החיים ולהמשיכם בצורה שונה, יותר טובה, מבלי צורך להאמין בה.

אתה לא צריך להאמין בטכנולוגיה, בניגוד לדת, כדי להשתמש בה. אתה צריך רק להתאים אותה לנגישות של כולם. אתה צריך לדאוג שלאזרח חיים ר' תהיה האפשרות לשמור מספרים בטלפון באותה קלות שהוא יכול לרשום אותם על פתק כדי לגרום לחייו להשתפר (טיפה), אתה צריך להבהיר לרבנים שבאמצעות פודקאסטים הם יוכלו להגיע לקהל יותר רחב, כך שלא יצטרכו לשאת בעלות של שכפול הקלטות ולהפיץ את בשורתם, ואתה צריך להבהיר שהטכנולוגיה לא עושה הרבה יותר מאשר לשנות לנו את החיים לטובה, כל יום בצורה אחרת.