השעה 20:30 ובדיוק יצאתי מהמקלחת, עטיתי חליפת מחמדות וצחצחתי נעליי. ענבתי עניבתי ויצאתי לכיוון הרכב. לה-גרדיה פקוק, בצורה שאינה מכבדת את השעה, מוזר משהו… הושטתי יד לסלולרי ובדקתי אם יש דוא"ל חדש. "הודעה אחת חדשה" כותב הנוקיה, אני לוחץ לראות. "ג'יי, סוניה גאידמק, בלונדינית, 23, במסיבה!" כותבת דבורית מתוך תקווה שאולי אצא בר מזל הערב (ואולי אף לכל החיים). (אפוסטפריורי, עשיתי בשכל שלא חיפשתי אותה, בקליפ בוואלה היא לא מפגינה בדיוק את היכולות שהייתי מצפה).

בידוק בטחוני, 21:05, ואתה מרגיש כאילו כל אחד מאמין שהוא באמת ובתמים יותר חשוב מהאחרים. צללים של ספקים עולים בך כשאתה מנסה להבין מה המשמעות, מדוע כל האנשים האלו כאן? עוד ערב התרמה עלום לוריאטי ישראל מצד אחד. מצד שני, זו ככל הנראה תהיה מסיבת השנה. אם היית הולך ושואל שני שלישים מהאנשים מה וריאטי עושים, הם לא היו יכולים לענות לך. מצד שני, הם גם לא היו יודעים מהיכן בא כספו של הספונסר.

כמעט עשר, ועוד לא קרה כלום. אפילו עוד לא עלו לברך. אני לוגם מהשמפניה והולך לכיוון בר הסושי. "מה זאת אומרת אין טופו?" שאלתי את הגברת שהיתה אמונה על הגשתו. נאלצתי להסתפק בגזר וטמאגו. מצד שני, הם גם לא יודעים לגלגל כאן. קונוסים בשביל המהירות וממש בצורה מצחיקה. אפילו בסושיה, שאכלתי בה אתמול, היה נדמה שיש סושי יותר איכותי. אני רק מצר על געגועי לג'פאניקה – אי שם יושב לו איזה רול בשבילי.

התקלות בלא מעט אנשים שלא ציפיתי לראות, בין היתר. אבל אווירה של נהנתנות אופפת את אולם השמחות בהילטון. ארקדי גאידמק בכבודו ובעצמו מברך, מספר מילים קצרות בעברית, אבל לא יותר מזה. ואז נדמה כאילו כל הערב הופך להיות אוֹדָה לגאידמק. יורם ארבל מספר על כמה האיש חשוב, אפילו הביא את ריטה לשיר בתור מופע חימום לאנריקה איגלסיאס. אך לא די לו…

פוגש מכר מהאוניברסיטה ומרמת השרון, וישר הולכים לכיוון הבר. שני צ'ייסרים של גלנפידיך 12 אמורים לעשות את זה יותר קל, אולי נשתחרר טיפה ונוכל להנות מאווירת השטחיות והעושר המזויף ששוררת כאן. אפשר לשתות עד ארבע כוסות, זה מאריך את חייך (למרות שבמחקר אמרו 2). אז שתיתי 2 כוסות לפני שאשתה עוד שתי כוסות, ואז אשתה שתיים נוספות.

והנה, אנריקה טרם עלה, אווירה חפיפנית של ישראל. ככה עובדים כאן. אבל עד שהוא עולה אני שותה עוד קצת, מתעורר ורוקד קצת עם חברים של חברים. זה נראה כאילו הזֹהר אופף את המקום. כל כך הרבה מצלמות, טלוויזיה ועיתונאים, ואת מה הם מצלמים? את אותם הכוכבים שהם מייצרים. אני זז הצידה כשהצלמים מתחילים לצלם את אורלי ויינרמן שבדיוק רקדה איתנו, זה היה מוגזם כבר. הייתי חייב לצלם אותם.

כשאנריקה עלה היה נראה כאילו מדובר בימיה האחרונים של ממשלת אולמרט; גאידמק יודע להמליך את מלכיו, הוא יודע לקנות את העם באמצעים זולים והעם רוצה שגאידמק יקנה אותו, קל לו לקבל את השלטון הזה – שלטון של מי שמוכן לבזבז את כספו לטובת הציבור במקום לבזבז את כספי הציבור לטובתו.

ואז מתחיל הרומן המצולם היטב והסיבה האמיתית שאנשים אוהבים את אנריקה, הוא מפלרטט עם הקהל לא פחות ממה שהקהל מפלרטט איתו. כשהוא לוקח את המצלמופון לאחת הבחורות רק כדי לצלם את עצמו מתחיל מופע אקסהביסיוניסטי מצד אחד, ואנטיקלימאטי מצד שני. הוא מצהיר שאין לו בעיה שמצלמים אותו, רק כדי להיות אובייקט ידוע.

הנוכחות, אולם, של אנשים בקהל היתה מרשימה. היה נדמה כאילו הוזמנו, רק בשביל האווירה, כל מיני בחורות בליסינג שבאו לעשות טוב לאורחים. באיזהשהוא שלב לחש לי מישהו, אני חושב, שמי שרקדה איתנו היתה כזו – ואני בכלל הייתי בטוח שהיא כל כך ידידותית כי היא מתחילה איתי…
בשלב מסוים הלכו להביא לי שתיה ואני החלטתי שהגיע הזמן לנטוש; ביבי עוד לא הגיע (או שהוא הגיע ולא רקד איתנו על הרחבה) אז עליתי לשירותים (מי שמע על אולם אירועים שצריך מעלית כדי להגיע לשירותים שלו?) ואז יצאתי לכיוון הרכב. הוא עדיין היה שם במקום. התקשרתי לחברים לבדוק מה מעשייהם. הם בדיוק התחילו לראות את "A Scanner Darkly", ואני הצטרפתי. כמובן, כמו כל סרט שמתחיל ב2 בלילה, נרדמתי באמצע. מצד שני, למרות שהסרט היה מאוד מעניין לא הצלחתי להתרכז בגלל הגרפיקה המוזרה.

רבע לארבע, אני בבית – שותה כוס מים ואוכל פרוסת לחם, אחרת אקום עם חמרמורת.

Technorati Tags: Gaydamak, Party, Hanuka, Gossip