צדק אחרון

זהו,
הגענו רשמית למועד בו את החברים הקרובים אני פוגש בלוויות, חתונות ובריתות. אני חושב שגיל 28 הוא באמת הגיל הנכון להתחיל להתמודד עם העובדה שבעולם יש מספיק מוות ואתה צריך לקחת חלק ממנו. הצלחתי להעביר את כל הצבא בלי שאף חבר יתאבד, ימות בתאונת דרכים או יפול בקרב או תאונת אימונים, וזה לא היה קל; אחר כך ארבע שנים של תואר ראשון עברו (כמעט) בלי קרבנות. מאז שנה שעברה בעצם אני מכיר נפטר אחד בחודש בערך; לא מספר גדול במיוחד, אבל מספר מספיק גדול בשביל שמעגל המכרים שלי יתחיל להצטמצם. עצוב משהו.

אתמול בשעה תשע וחצי בערך הייתי באירוע ההתרמה למען קרן דולב לצדק רפואי. את הטלפון נתתי למישהי בתחילת הערב, לא היה לי כח לענות לשיחות והיא היתה צריכה טלפון. סיכמנו שהיא תענה לשיחות ותעביר לי הודעות. אחרי לא מעט אלכוהול אוֹרֵן התקשר, הוא ביקש למסור שאמא של ורד מתה. זה לא קל לשמוע תמיד, ובמיוחד לא כשאתה באירוע ספק-עצוב ספק-שמח שבו אנחנו מנסים לתעל את השכול למשהו אחר.

היום ב12:00 היתה הלויה. עצוב שזו דווקא הסיבה שהייתי צריך בשביל לראות את ורד. לא ראיתי את ורד מאז הלויה של קרן ולא יצא לנו כמעט לדבר למעט שיחת טלפון אחת מאוד ארוכה; אני לא יכול לדמיין איך להתחיל לחשוב על זה אבל לראות את החברים שלי ככה ביחד אומר לפחות דבר אחד – מצאתי אנשים שכשאני חי איתם אני יודע שהם תמיד יהיו לצידי. לא משנה כמה הם צינים וכמה אנחנו "שונאים-אוהבים" אחד את השני, מקללים, מלכלכים, שוכבים עם אקסיות, מדברים על הרגלים מגונים בצורה לא מנומסת ואפילו מנסים להתחרות על הראשון למיליון דולר, אנחנו עומדים אחד ליד השני וזה חשוב.

(אנחנו כמו זרדים, אם אחד עומד לבד הוא נשבר בקלות, אבל יחדיו קשה לשבור אותנו). אולי זו לא מטפורה טובה בעצם…. אבל אני חייב לציין שאני כן מעריך את החברים שלי, למרות שאני לפעמים תחרותי מדי ולמרות שקשה לי לפרגן, זה אחד הרגעים הקשים. את גן שולה כבר סגרנו; קרן לא איתנו ואנחנו לא מתמידים בזה. אני פשוט מפחד שגם זה יעלם יום אחד.

אני לא רוצה להיות זה שימות אחרון, לא כדאי, נכון?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *