לפני שנה בדיוק מהיום התחלתי לכתוב סיפור, או ספר, שנקרא אנשי הפירורים. הספר נכתב פרקים פרקים עד שכמעט ונזנח איפשהו בחודש ספטמבר בשלב מאוד מתקדם של העלילה. הסיפור מתרחש בתל-אביב של ימינו ומספר סיפור לא רחוק מסיפור החיים שלי (עם תוספות שהופכות אותו למעניין, בניגוד לחיים המשמימים שלי). העלילה מתחילה כאשר הגיבור (ששמו לא מוזכר בכוונה לאורך כל הסיפור) מגלה שהוא חלק ממשולש של משולשי אהבה בין שתי בחורות, בחור, בחורה שלישית וחברתו לשעבר. אחת הבחורות נרצחת, כמו גם הבחור שהכניס אותה להריון, והכל מסתבך עוד יותר כשמתחילה להתערער הזהות של כל אחת מהדמויות. אני מתחיל את הפוסט בלינקים דווקא לפרקים הקודמים וממליץ לקרוא אותם למי שמתעניין.

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים

פרק עשירי:: טוק טוק טוק על שערי פתח תקווה

פרק אחד עשר:: אמנם לא הרג את החתול, אבל קרוב מספיק

פרק שנים עשר:: כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול

פרק שלושה עשרה:: ת'אמת, למי איכפת?

---

שמעתי את דלת הכניסה לביתה של דנה חורקת; ליתר דיוק כבר לא ידעתי אם אני מדמיין את הדלת חורקת או לא. ידעתי אבל שלא משנה מה, אני יודע עכשיו משהו שלא הייתי צריך לדעת. לדנה או עינת או מי שזו לא תהיה, יש משהו להסתיר. השאלה מי מהן זו היא ולמה היא עשתה את זה כבר לא היתה לי כל כך חשובה, הרבה יותר חשוב היה לי לברוח לפני שלי יקרה משהו. אני לא משוכנע שזה מה שהיא חשבה באותו הרגע.
"אתה לא יודע מה הוא יעשה לי אם הוא יגלה שזה נכון" דנה צעקה עליי, “אתה חייב לזנוח את כל זה!”. פתאום הבנתי שאחד מהשניים קורה עכשיו, או שהיא לא גילתה לעמוס חברוני על כל הקנוניה והכל היה חלק מנסיון סחיטה, או שהיא מנסה לפתות אותי לצאת כדי לרצוח אותי. מזל שהסכין מהAM:PM עוד היתה אצלי, מזל שאני חשבתי על זה. “אז למה אתן דחפתן אותי למצוא את הפתרון?” שאלתי בצעקה. “כי אתה היית אמור להיות הקרבן האחרון, זה שיופלל ברצח של עינת ושל נרי, זה שנצליח לגרום לו לקחת את כל האשמה.”.אני הנחתי שמכאן אני כבר לא אצא בחיים. לצערי, כשעמוס הגיף את כל התריסים הוא עשה את זה בצורה כל כך חזקה שהייתי צריך להפעיל כח כדי לצאת, ולא הייתי אמור לעשות את זה. אם אני אצא עם הסכין ביד ואתחיל לחתוך כל דבר זה גם לא יגמר טוב. הדרך היחידה שלי לצאת היא בסחיטה באיומים; “תקשיבי, יש לי את התמונות בפלאפון, ואני אשלח אותן *עכשיו* לליאת אם את לא נותנת לי לצאת מכאן.” אמרתי לה; קיוויתי שהיא תחשוב שאני לא מבלף.

"אז אתה לא יודע שליאת חלק מזה?” היא שאלה אותי. “מי אתה חושב שדכה ביני לבין יעל?”

היא התקרבה אליי, היא החזיקה בקבוק עם חומצה גפרתית, לא משהו קטלני, אלא משהו שיכול לגרום לי לא מעט נזק. “כשהכרתי את יעל הייתי באמת במכינה בפסיכומטרי, זה היה ה27 בפברואר, והיא התאהבה בי לגמרי. ידעתי שדנה שלך היא חלק מהחבר'ה והיא תהיה הדרך שלי להכיר את יעל. כשיעל אמרה לי שאני נראית בדיוק כמו דנה ושאני ממש מזכירה אותה, הבנתי שהדרך הקלה לצאת כאן היא באמצעות סחיטה; זה לא שלא עשיתי את זה, אבל רציתי לאבד את המשפחה הישנה והדוסית שלי. ישבתי לא מעט עם ליאת ודיברתי איתה על איך לעשות את זה, איך להכיר את ההתנהגות של דנה ולחקות אותה כל כך עד שנראה זהות. קניתי את העדשות והתחלנו לתכנן את הכל. שיכרנו את דנה באותו לילה וגרמנו לנרי לחשוב שהוא היה איתה. נרי לא קלט שהוא איתי ועם יעל, אבל הוא ממש היה מרוצה. כל כך מרוצה שהשתמשנו בסרט אחרי זה לגרום לעמוס חברוני לחשוב שנרי סוחט אותו. עמוס החליט שהוא לא יכול עם הסחיטה וניסה למצוא איך להרוג את נרי. במזל, הכל הסתדר לנו יותר טוב.”

"אז בעצם אין לי שום דרך לצאת?” שאלתי את עצמי. לקחתי את הסכין וקיוותי שאני אוכל להטיל אותו כמה שיותר מדויק – לתוך הלב שלה; אני אף פעם לא הרגתי מישהו, אף פעם לא ניצבתי בפני סכנה. וגם זה היה מסוכן מדי מבחינתי. מה יקרה אם אני אתפס ואני אצטרך ללכת לכלא? האם זה יהיה יותר גרוע מלחיות עם כל האשמה הזו? אולי אני אצליח רק לפצוע אותה כדי לברוח? החלטתי שאני אלך על הרגלים שלה.
רצתי קדימה ונעצתי את הסכין בתוך הירך שלה. היא צווחה כל כך חזק שכל תל-אביב רעדה. התחלתי לברוח בלי לדעת לאן.

כשאתה בורח, אתה לא באמת יכול לאמץ את המח שלך ולחשוב מה לעשות. פתאום התחוור לי למה כל הבחורות רצות במעלה המדרגות בסרטי האימה. הן פשוט לא יודעות לאן ללכת ולמה. אני ניסיתי לשמור על קו מחשבה הגיוני: ליאת, דנה ויעל מעורבות בזה, הן שלושתן נכנסו לכאן בשביל הכסף. אז מה? אני אלך לעמוס חברוני? אותו מושחת קטן יהיה זה שיכול להגן עלי? אם אני הולך אליו כדאי שאני אלך למשטרה גם באותה הזדמנות.

שלחתי את התמונות של יעל, עינת ונרי לכל מי שאני מכיר ברשימת הטלפונים שלי יחד עם הודעה: “אם אני מת מחר, תבדקו למה יש לה עיניים כחולות", בתקווה שמישהו יבין, זה כמו ללכת למשטרה. סגרתי את הטלפון וזרקתי אותו לפח, אני לא רוצה שיחות עכשיו. את הכרטיס שמרתי אצלי במקום היחיד שבאמת בטוח, וקיוותי שהכל יהיה בסדר.

זה גם הסביר לי בעצם למה ליאת שוכבת עם עמוס, היא מנסה לדלות עוד מידע.

הבוקר כמעט עלה והנחתי שהדרך הכי טובה למצוא את עמוס עכשיו תהיה ביציאה מהבית לעבודה. הוא יכנס למרצדס השחורה שלו בעוד שעה-שעתיים ואני אוכל לנוח בינתיים שם, יהיה בטוח. אבל איך אני אפרוץ פנימה? אני לא רוצה לשבור את החלון.
האפשרות האחרת היא לתפוס אותו כשהוא יוצא מהבית ולדבר איתו, אבל מי יבטיח לו שהוא יקשיב לי? אולי אני פשוט אתקשר אליו ואקווה שהוא יענה לי? גם זו אפשרות רעה, במיוחד שאין לי את הטלפון שלו.

פתאום הבנתי שהפסקתי כבר לרוץ, מרוב מחשבות אני לא הצלחתי להבין את זה, אבל אני עומד במקום לא טוב, במקום שכולן רואות אותי.
החלטתי ללכת לבר, אולי ארי יוכל לעזור לי, אולי אני פשוט אברח.

יעל עדיין היתה בבר, הנחתי שהיא לא יודעת שעינת תפסה אותי. הנחתי שהיא לא יודעת שפצעתי את עינת. הנחתי את כרטיס הזכרון על השולחן ואמרתי לה "את באה איתי לעמוס חברוני! עכשיו!”.

יעל היתה בשוק. זו היתה הפעם הראשונה שנשמעתי תקיף מאז שהיא הכירה אותי. זו גם כנראה תהיה הפעם האחרונה.

– "למה? מה אני חייבת לך?”
– “לי? את לא חייבת לי כלום, אבל קצת רצחת את הבת שלו, לא?”
– “דנה בחיים, אני לא יודעת על מה אתה מדבר.”
– “דנה בחיים כמו שאני קוגלאגר, עינת בחיים, דנה – דנה לא ממש.”
– "תבין, עינת היתה צריכה את ההתחלה החדשה, אני הייתי צריכה את הכסף, ונרי? נרי פשוט היה חלאה. היינו חייבות לחסל אותו. אולי זה לא נראה לך הגיוני, אבל אתה לא יודע מה עובר על בחורה שנכנסת איתו למיטה. אף אחת מאיתנו לא רצתה לחוות את זה שוב.”
-”ודנה?”
– “אתה יודע שקינאתי בה, הייתי כל כך מאוהבת בה שהייתי חייבת להרוג אותה, לא יכלתי לסבול את העובדה שהיא בחיים; כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לדאוג שעינת תכנס לגמרי לתוך התפקיד של דנה, ואני חושבת שהצלחתי, עכשיו, במיוחד אחרי שתמות עוד שתי דקות".
– “הא?”
– “אתה מכיר את זה שבסרטי ג'יימס בונד הנבל תמיד מספר את כל התכניות הזדוניות שלו דקה לפני שהוא מנסה להרוג את בונד רק שבונד מצליח לברוח? אז תמיד תהיתי למה, ועכשיו אני מבינה, זה קתרזיס. זה משחרר אותי מהצורך להרוג אותך בפתאומיות.”

יעל הוציאה את השוקר החשמלי שהוכמן בין הביריות שלה, היא הרימה את השמלה השחורה הקטנה, זו שכל אחת חייבת שתהיה לה, והצמידה אותו למפשעה שלי. “אתה בא איתי עכשיו" היא אמרה. ואני הנחתי שאם כבר עדיף לי למות כאן ומול כולם, אז אמרתי לה "לא!”.
זה כאב. זה באמת כאב. אם תהיתם פעם אחת איך זה להיות אנס והאם הפשע משתלם, אז אני אומר לכם, תשכחו מכל השנים האלו בכלא, פשוט תקוו שלבחורה אין שוקר חשמלי. מה שכן, זה הציל את חיי ככל הנראה.
ארי ויואב ישבו בבר ותפסו את יעל, היא צעקה חזק אבל זה כבר לא עזר. אני הסתכלתי בנורות הפלורסנט דוהות לתוך העיניים שלי ואיך הכל הופך ללבן, אין הכל נרגע פתאום.
לרגע חלמתי. חלמתי את החלום הראשון שהיה לי מזה שנים, חלמתי שהכל בסדר – שאין אף אחד שרודף אחרי, אבל אז הבנתי – לראשונה מזה שנים אני הצלחתי לישון, אולי זה ישנה לי את החיים.
הניידות הגיעו, קודם מכבי האש, אחר כך מגן דוד אדום ורק לבסוף המשטרה. השוטרים העירו אותי וחקרו אותי על כל הסיפור, זה היה נשמע להם כל כך הזוי שהם לא הסכימו בכלל לנסות להוריד מעינת את העדשות בהתחלה וחשבו שסתם דקרתי אותה כי היא לא הסכימה לשכב איתי, כמו שהיא טענה. אחרי שהם ראו את התמונות הכל התבהר.
אחרי שיצאתי מהחקירה והבנתי שאני הולך להיות בסדר קיבלתי את האומץ להתקשר לעמוס חברוני, לספר לו את הצד שלי (ושלו) של הסיפור, בסך הכל אחוות גברים שזיינו את אותה הבחורה, אחוות גברים שנפגעו מאותה הקבוצה. עמוס, ככל הנראה, לא יגמור בכלא – בניגוד לעובדים שלו שדרסו את נרי.
את ליאת הם לא הצליחו להרשיע בכלום, היא רק תיווכה, היא לא ניסתה להרוג אף אחד, היא לא ניסתה לסחוט, היא סתם נהנתה מכל הסיפור. ליאת כבר לא תדבר איתי, אבל למי זה חשוב.
אם יש פירור אחד שהרווחתי מהעוגה הזו הוא היכולת לישון, היכולת שלי לשכוח את העבר למספר שעות כל יום ולקבל את השלווה הזו. זה שווה כל שקל שרק הייתי יכול להרוויח בחיים.