"התעגעתי אלייך", היא אמרה, ונשקה על שפתי. “גם אני", אמרתי תוך שאני פותח את פי ושוקל האם אני באמת הולך לשחק את המשחק הזה איתה. האם אני הולך להכניס את לשוני לפיה? כה רבה הסכנה שהיא תגדע את לשוני, בנשיכה אחת תגמור את חופש הביטוי שלי, בנשיכה אחת קטנה תראה לי מי שולטת. מצד שני, הסיכון הוא של שנינו. גם היא מסתכנת, יש כאן דילמה גדולה, האם לקחת סיכון גדול מאוד או להמשיך כך.
נשקתי על מצחה, וחיבקתי אותה. “אז הכל בסדר איתך?” שאלתי אותה, “לא יודעת, זה מוזר מאוד, אני כבר לא סגורה על כלום, לפחות המשטרה ירדה ממני לבינתיים.”. “הייתי היום אצל דנה, היא מרגישה יותר טוב", אמרתי לליאת. “אבל היא היתה מוזרה מאוד, היא חושבת שגם ירון וגם עינת נרצחו". “אני יודעת", היא אמרה, “זה גם מה שאני הבנתי עם הזמן … אבל מתעלמים מזה, ממשיכים הלאה, כדי לא להכנס לבוץ העמוק הזה". “איזה בוץ?” שאלתי אותה, “מה כבר קרה כאן?”.
"אתה לא רוצה לדעת" היא אמרה לי, ואני חשבתי לעצמי שאם כולם חושבים שאני לא רוצה לדעת, הם עדיין לא יודעים טוב כמוני. אני רוצה לדעת. אני באמת רוצה לדעת; “אבל אני כן רוצה לדעת" אמרתי לה. “אתה לא. ואם אתה כן תאלץ לגלות בעצמך. אני רק מוכנה לומר לך שזה לא יגמר טוב, ומה שאתה רואה על פני השטח זה רק חלק קטן.”.
"את יודעת מה היה באותו הלילה שבו ירון ודנה היו ביחד?” שאלתי את ליאת. “למה אתה שואל את זה דווקא?” היא שאלה. “כי דנה אמרה לי שהכל בעצם התחיל באותו לילה.”.
"תבין, ואתה לא שמעת את זה ממני. רק לי חסר שאני אהיה זו שאומרת לך את זה ומכניסה אותך לכל הסיפור. אני עוד אחטוף על זה חזק. אם אתה אומר את זה למישהו אני אחתוך לך את הזין, ואני לא אעשה זאת בעדינות. אני ארד לך קודם, אלחך את האיזור, ואז אני אקח סכין גילוח ואקלף את המסביב, עד שלא תוכל יותר להרגיש כאב ותתעלף; מובן?”
לא ידעתי מה עדיף, לדעת משהו ולא להיות מסוגל להוציא אותו החוצה, או לא לדעת. לבינתיים אמרתי לה: “תקשיבי, אני לא מוכן להסחט על ידיך, אם את רוצה לספר לי תספרי, אם לא, בעיה שלך, אני כבר אגלה את זה איכשהו. … אז תגידי, יש משהו שאני צריך לדעת?”
"באותו לילה לא היה את מה שאתה חושב שהיה, זה כל מה שאני מוכנה לומר".
עם זה יכלתי לחיות. לא יותר מדי מידע, אבל התחלה טובה של אי ידע.
“אז תגידי, אני יכול להתקלח? אני כולי מסריח ואני לא יכול עם זה.”
"ברור שאתה יכול להתקלח, אתה יודע איפה הכל, לא?”
עליתי למעלה, נכנסתי למקלחת, והבנתי שיש לי כרטיס זכרון בכיס וטלפון שיכול לקרוא אותם. פתחתי את ברז המים, התפשטתי, הרטבתי את ראשי, אבל לא את ידי, ויצאתי מהמקלחת; ככה, אם ליאת תכנס באמצע זה לא יראה חשוד מדי, אני אומר לה שקיבלתי בדיוק הודעה לטלפון. הכנסתי את כרטיס הזכרון לטלפון והתחלתי להסתכל על התוכן. לא היה שם יותר מדי, בערך 150 תמונות. התאריך היה מוכר, 25 בספטמבר, והתמונות? זה היה ירון, ואיתו דנה.
אחרי בערך 20 תמונות זימה, בהן ירון מפשיט את דנה, הוא נעלם מהפריים. דנה ממשיכה להתפשט לבד, וגם יעל נכנסת לפריים. עכשיו די ברור מה היה שם. ירון הסוטה הקטן ארגן לעצמו חגיגה פרטית. הוא שיכר את דנה, והביא גם את יעל, ואז צילם את הכל.
שמעתי את ליאת עולה במדרגות, נוגעת בידית הדלת, וישר החזרתי את הטלפון לכיס ונכנסתי למקלחת. סיבנתי את עצמי מהר והחלתי לחפוף את הראש, כדי שליאת לא תשים לב; היא פתחה את הדלת ונכנסה. היא שאלה אם היא מפריעה, ואני לא ידעתי מה להגיד, אז שתקתי. היא הסיטה את הוילון, התפשטה ואמרה, “אולי גם אני אכנס למקלחת, אכפת לך?”.
היא עמדה שם, ערומה, בתולית, חדשה, נקייה כמו בעבר, בדיוק כמו הרגע האחרון שזכרתי אותה. לא ידעתי מה לומר. לא רציתי להרוס את הרגע, לא רציתי לגמור את אותו יופי בלי שתהיה בו אהבה, כמו שהיתה פעם. היא נכנסה למקלחת, לקחה את הסבון והחלה לסבן את גבי. מעסה את השרירים הכואבים, עוברת על צלקות העבר, ובאותה ההזדמנות זורה מלח על פצעיי. לא ידעתי מה לעשות, אבל ככל הנראה גופי הקדים אותי.
הושטתי את שתי ידי אחורה וחיבקתי אותה בחזקה, הצמדתי אותה לגופי והסתובבתי אליה. מבטה חדר דרך עיני אל תוך לבי, עמוק עמוק. “מה את רוצה ממני?” שאלתי אותה. “מה אתה רוצה ממני?” היא שאלה.
שקט.
חושך. המתח קפץ. נשרף נתיך חשמל. אין אור, ואין עונה. סגרנו את זרם המים, נגבנו עצמנו במהירות וניסינו להבין מה קורה. מהר לבשתי מכנסיים, לראות מדוע אין חשמל, מדוע אנחנו בחושך לבד.
הדבר שהכי הפחיד אותי הוא שמישהו יכנס לבית, מישהו ינסה לפגוע בנו. אבל אני פראנואיד. אני סתם חושב את זה, לא? ליאת התלבשה, ופתחתי את החלון בקומה העליונה. היה חושך בכל הרחוב, לא רק אצלנו, נרגעתי – עד כמה שאפשר להרגע מהפסקת חשמל יזומה. עדיף זה על כל דבר אחר.
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?” שאלה ליאת, “אני מניחה שממשיכים היכן שעצרנו, לא? אלא אם אתה ממש מתנגד.” שוב נאלמתי; היא הוציאה ממני את היכולת להתנגד, אבל היא לא היתה אותה ליאת שהיתה איתי אז, הרגשתי זאת כשנישקתי אותה. היכול להיות שטעיתי? ליטפתי את אזנה ונשקתי אותה בשנית. היא המיסה והביסה אותי, זהו, הייתי שלה באותו הרגע. תמיד היתה לה את היכולת לגרום לי לעשות זאת; אבל אף פעם לא ידעתי למה. תמיד אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אחזור אליה. תמיד אמרתי את זה ולא ידעתי איך זה יעבור במבחן המציאות, הנחתי שזה לא יעבור אבל גם לא חשבתי שהיא רוצה אותי, אז לא היה לי ממה לדאוג. לא?
טעיתי, גם אני עושה טעויות.
אז כן הייתי חוזר אליה, ועכשיו אני יודע את זה. הייתי חוזר אליה בכל יום נתון, בכל רגע נתון, לכל זמן נתון, את זה הבנתי ברגע שהתנשקנו. אני פשוט לא חייתי בלעדיה. היא פשוט השלימה אותי. אבל אני יודע, אני יודע את זה, שהיא פשוט לא שמה עלי, היא עושה את זה מסיבה אחרת.
היא אחזה את ידי הימנית ומשכה אותי לכיוון חדר השינה שלה, “בוא, אני רוצה להראות לך משהו", היא אמרה לי, לא שאלתי למה, עדיין הייתי בשוק, עדיין לא הבנתי מה קורה כאן. זה כמו כשאתה ילד, ואתה חולם, אתה לא מצליח להבדיל בין חלום למציאות, אתה כל כך לא מצליח להבדיל בין מציאות לחלום, כל כך לא מבדיל עד שלפעמים אתה ממשיך שיחה שהיתה לך בחלום עם מי שבמציאות לא ניהל את השיחה איתך. אבל אני, אני לא חולם, אני לא יכול לחלום, רק לקבל סיוטים, אני גם לא ישן, אז אין לי מה לדאוג.
היא הכניסה יד עמוק למכנסי, ובנגיעה אחת פתחה את הכפתור, משכה אותי למיטתה והצמידה אותי אליה חזק. “אתה זוכר איך היינו עושים אהבה? כמו חיות, בכח ובסיבובים, כל החדר היה מתבלגן, כל החדר היה מתמלא אדים וצחנה, זוכר?” … “ככה אני רוצה אותך עכשיו, תעשה לי את כל הדברים האלו שהיינו עושים, אני מטורפת מספיק בלעדייך ככה, אני ממש מטורפת עלייך.”. היה חסר לי משהו, הפנים אותם פנים, הקול אותו קול והמגע אותו מגע, אבל הרגשתי שחסר לי משהו, לא ידעתי אפילו מה זה, הנחתי את ידי על שדה, חיבקתי אותה בחזקה מאחור, וליטפתי את שערה, “אני התגעגעתי אלייך, בלעדייך לא הייתי שלם", אמרתי לה. “אבל אני עוד לא מוכן לזה, אני רוצה להכיר אותך שוב".
היא הסתובבה אליי, והניחה את ידה על חזי, “אתה מפגר? אתה מבין מה אתה מפסיד עכשיו, נכון?”
"אני לא יכול, אני טרוד לגמרי מכל הסיפור הזה, ואני רוצה אותך כל כך".
"מה מטריד אותך? הכל כל כך פשוט, אתה לא צריך לדעת את זה"
"למה דנה ויעל היו ביחד עם נרי ב25 בספטמבר ההוא?”
"דנה ויעל?” היא שאלה. “אתה בטוח טועה, דנה לא נגעה בבנות אף פעם, וב25 בספטמבר, כמו שאתה יודע, דנה היתה עם ירון ולא עם יעל". “אני לא בטוח שאת צודקת", אמרתי לליאת, “יש לי תמונות שמראות משהו אחר לגמרי".
"תקשיב, אל תכניס אותי לסטיות שלך ואני לא רוצה לדעת איך קיבלת את התמונות האלו, אני באמת לא רוצה לדעת, אבל רק שתדע שאתה מכניס את עצמך לצרות מטורפות, אתה לא יודע מה הוא עשה כדי למנוע מהדברים האלו לצאת.”
"מי זה הוא?”
"אתה לא יודע?”
"לא.”
"אז תעזוב, אולי אני אמצוץ לך במקום, נוותר על השיחה המיותרת הזו.”
"אני לא מתכוון להגיד לך לא, אבל אני לא ארד מהסיפור כאן, את יודעת.”
היא נשקה אותי, חיבקה אותי בחזקה והחלה ללקק את גופי כלפי מטה, פטמה פטמה, טבור דרך המפשעה, עצמתי את עיני, למרות שכשהיינו ביחד הייתי מסתכל לה בעיינים כל הזמן. זה היה תענוג לראות אותה יורדת לי, היא היתה מחייכת מאוזן לאוזן, וכשהייתי גומר היא היתה כל כך מאושרת, מלקקת את הכל כמו שכלב צמא מלקק מים, ובסוף מחבקת אותי ואומרת לי כמה שהיא אוהבת אותי. לא ידעתי איך היא תתנהג עכשיו, פחדתי להסתכל עליה.
לא יכלתי להמשיך לעצום עיניים, פשוט לא, פקחתי אותם וראיתי אותה, כמו אז, אותה הרגשה מדהימה, אותה צמרמורת שמחלחלת בכל הגוף, אותה נקודת אחיזה במציאות שפשוט לא היתה שם פעם. נשימתי הכבידה עליי, החלתי להחנק. נשימה אחת פנימה, שתי נשיפות החוצה, גניחה קלה, נשיכה של השפה העליונה כדי לא לצעוק מאושר. כל כך הרבה זמן לא קיבלתי את מה שקיבלתי עכשיו, כל כך הרבה זמן עמדתי שם לבד, בלי טיפה של אהבה ללא תנאים, כזו שמוכנה לעשות הכל עבורך, הכל.
זכרתי את אותה פעם בה אני והיא עשינו את זה בזמן שאני נוהג ברכב, חצינו את איילון ב140 קמ"ש והיא מצצה לי, אחרי זה התחלפנו, היא התיישבה עליי, נהגה, ואני עשיתי לה ביד תוך כדי שאני חודר אליה מאחור. הדבר היחיד שהפחיד אותי באותו הרגע הוא שלא היינו חגורים. פחדתי שמשטרה תעצור אותנו, פחדתי שמצלמות יצלמו אותנו מזדיינים בזמן שאנחנו נוסעים במהירות מופרזת, אבל מצד שני, כמות האדרנלין שהיתה שם יכלה להחליף בקלות כל סם אחר שעשינו אי פעם.
הרגשתי כל כך קרוב לסוף, היא כבר הרגישה את הדופק שלי בקצה, חייכה אליי ואמרה לי "נראה לי שאני מפסיקה, נמאס לי.”, היא החלה לצחוק. לא ידעתי אם היא רצינית או לא. “למה?” שאלתי אותה. “ככה, כי אתה צריך להבין שלכל דבר טוב בחיים יש מחיר, ואם אתה רוצה לגמור אתה תצטרך לשלם אותו.”. “מה המחיר כאן?” שאלתי אותה. “אתה תצטרך להפסיק לחקור על הסיפור הזה, שאני בכלל לא מבינה מה אתה רוצה ממנו.”.
"ואז את תגמירי אותי?” שאלתי.
"נראה…” היא ענתה.
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.
2 thoughts on “פרק עשירי: טוק טוק טוק על שערי פתח תקווה”
Comments are closed.