חשבתי לחזור אל דנה, לשאול אותה, להחזיר באלגנטיות את הכרטיס בלי שהיא תשים לב. אבל חשבתי מצד שני שהיא גם כבר יכולה לשים לב, ואז לרדוף אותי. כבר לא ידעתי על מי לסמוך. שמרתי את הקבצים במקום מאובטח, כך שגם אם אני אנזק לא תהיה גישה אליהם. ביקשתי מהמחשב לשלוח את הקבצים האלו בעוד שבועיים גם ליעל, לדנה, לליאת ולי למייל, כך שאם אני לא אהיה בחיים הם יגיעו לשם, ויזכירו לכולם.
פתחתי את הטלפון. התקשרתי לדנה. לא היתה ברירה בעצם, זו היתה הדרך היחידה שלי להתנתק מכל הסיפור הזה כבר. “הלו?” … “דנה, את בבית?” … “נבלה, לקחת לי את הכרטיס! איך יכלת?” … “זה לא אני, תביני, זה משהו אחר" … “אתה יודע בכלל מה קורה שם? ראית את התמונות?” … “לא, לא ראיתי את התמונות, עוד לא הגעתי למחשב. התקשרתי אלייך מסיבה אחרת.” שיקרתי, והיא ידעה ששיקרתי. “מה?” … “את ידעת שאבא שלך וליאת ביחד?” שאלתי אותה, כשהיא הבינה שהשיחה הזו יכולה להניב לה יותר ממה שהיא חושבת. “אתה באמת לא ראית את התמונות?” … “באמת, מבטיח".
"בוא אליי, אני רוצה את הכרטיס חזרה, ואני רוצה לבטוח בך".
"אחת שבע מאות, שבעים שבעים שבעים, דומינוז פיצה" שיננתי את המספר. “שלום, אני רוצה להזמין פיצה משפחתית למשפחת חברוני", אמרתי, בעוד שאני מרגיש כמו ילד קטן בן 12 שמתקשר לעשות מתיחה. “כן, בתוך כמה זמן תגיעו? חצי שעה? … אפשר לשלם בכרטיס אשראי?” הזמנתי אליה פיצה, כדי שיגיע שליח בדיוק דקה לפני, כדי שאם יהיה משהו היא לא תצליח לעשות לי כלום. ב70 שקלים קניתי ביטוח נגד מוות.
אבל מה אם לא היא זו שרוצה להרוג את כולם? מה אז? מה אם מצותתים לי לטלפון? מה אז?
נרי השאיר בדירה שלי ז’קט של דומינוז, עוד מהתקופה שהוא ניהל שם משמרת. כחול-אדום מזוויע, בצבעים שלא היו מביישים אף סקייטר-בוי ברחוב, כזה שהלכתי איתו פעמיים בחיים, פעם אחת כשהיו חסרים לו שליחים ועשיתי לו טובה, ופעם שניה כשהלכתי מחופש לשליח בשביל לעקוב אחרי מישהו. לבשתי את הז’קט והתחלתי ללכת לכיוון דנה. לא שזה יעזור, אבל אולי…
שלחתי בינתיים הודעה ליעל, “בא לך להפגש היום בבר?”, תוך שקיוויתי שהיא לא תענה. ביטוח, האדם האחרון ששמע ממני. אני לא יודע אבל למה אני כל כך מודאג.
הדמדומים בתל-אביב היו דמדומי אביב, כשמתחיל להחשיך באיזור 6 וחצי, ולא כמו בקיץ, כשיורדת השקיעה ואפשר לשבת עם משקה על שפת הים. הצל מתארך, וכל צל קטן ברחוב דומה שרודף אותך. שיחקתי עם הצל של עצמי, כמו שהייתי משחק שנים, דואג לא להיות בקו הראיה שלו, יותר מהיר מהאור, יותר זריז מעצמי. ברחתי ממנו, כי הצל הוא הצד האפל שלך, זה שמקרין החוצה את האישיות בלי התוכן – רק קווי המתאר. אפשר לזהות אותך באמצעותו, אבל אי אפשר לדעת מה עובר עלייך באמת.
הגעתי לאיזור הדירה של דנה ועטיתי על עצמי את הז’קט; בחנתי טוב את האיזור וראיתי שאין אופנוע של משלוחים בחוץ, זה אמר שיש עוד כמה דקות עד שהוא מגיע, ואני צריך מרגע שעברתי את הכניסה לבניין ללכת בלי הז’קט. נכנסתי, הכרטיס היה עלי, וניסיתי להתנהג כרגיל; שלוש דפיקות בדלת, רק שלוש.
ללא מענה; אפילו לא "פת—וח", משכתי את ידית הדלת, ולהפתעתי היא כן נפתחה. החלונות היו פתוחים, שזה היה משונה, ודנה לא היתה שם. היא השאירה פתק. היה כתוב עליו "שבע ורבע, כיכר רבין" זה היה כתוב בכתב של דנה, ולא ידעתי אם זה מופנה אלי, או שהיא קיבלה שיחה והיתה חייבת לעוף. בכל מקרה, זה היה נראה כאילו היא עזבה את הדירה בשניה, ולא טרחה אפילו לסגור כלום. האם לשים פעמי לכיכר רבין, או שמא אני אשאר כאן ואהיה החשוד הבא, כי כל טביעות האצבע שלי לכלכו את דירתה?
פתחתי בהליכה לקראת הכיכר; מה כבר יכול לקרות. אם זו אכן דנה, אין לי מה לחשוש, ואם זה זר שרצה לפגוע בה, הוא לא יזהה אותי. החושך סייע לי קצת ברגע זה, כי לא ראו אותי, יחסית, והרגשתי מספיק בטוח ללכת לכיכר. אבל האם אני אפגוש שם את דנה?
דנה ישבה על שפת המזרקה, בוכה לגמרי.
"אתה פשוט צריך להבין, הכרטיס הזה הוא כל מה שאני מנסה להעלים מהעולם.”
"למה? מה יש בו?”
"אבא שלי, אם הוא היה יודע שיש כזה כרטיס הוא היה הורג אותי, וזה היה הורס לו את הקריירה.”
"מי צילם את התמונות?, מה יש על הכרטיס?”
"אתה זוכר את ה25 בספטמבר, הלילה המפורסם. אז באותו הלילה ירון הצליח לשכר אותי כל כך שאני לא זוכרת מה היה, אבל הוא עשה לי דברים שלא הייתי מאמינה שאני מוכנה לעשות. הוא צילם את הכל במצלמה, והוא צילם אותי גם עם יעל. בבוקר, כשקמתי, הוא אמר לי שכדאי מאוד שאני אתחיל לפתוח את הכיס, או שזה לא יגמר טוב.” … “ הוא לא הבין שאין לי כסף, אבל הוא איים להרוס לאבא שלי את הקריירה.”
יכול להיות שדנה לא מזהה את עצמה ואת עינת בתמונות? יכול להיות שירון סחט את דנה בלי לאנוס אותה בכלל? ואם כן, מה הבעיה שלו לאנוס אותה אם הוא כבר סוחט?
"והוא סחט אותך? הוא ביקש רק כסף?”
"בהתחלה זה היה רק כסף, ואמרתי לו אין לי, הייתי גונבת קצת, מדי פעם עושה איזה משהו שאני לא אמורה לעשות ומעלימה הכנסות בעבודה, אבל אז הוא ביקש משהו שלא יכלתי לתת. הוא רצה שאני אטה איזה מכרז לטובת אבא שלו, אבל הוא לא ידע שאין לי קשר עם אבא שלי.”
"אז מה עשית?”
"מה יכלתי לעשות? לא יכלתי לספר לאבא על מה הוא סוחט אותי, כי זה היה גרוע לפחות כמו לחשוף את זה לציבור.”
"ואיך זה נגמר? הוא שחרר את התמונות?”
"הוא שלח לאבא שלי מכתב עם התמונות, ואמר שאם הוא לא יקבל את המכרז אז התמונות יפורסמו באינטרנט, וזה לא יגמר טוב".
"ו?”
"אבא לא הספיק להטות את המכרז, ירון נפטר באותו יום שהוא שלח; אני יודעת שזה נשמע חשוד משהו, אבל לא. אבא עוד לא קיבל את המכתב אפילו, הוא קיבל אותו רק יומיים אחרי"
אז למה את בוכה עכשיו?
"כי אני לא יודעת למה, אבל זה רודף אותי, אני מרגישה כל כך מלוכלכת כבר חצי שנה. אני לא יודעת מה לעשות".
"אבא שלך יודע? איך הוא הגיב?”
"אבא אמר שהוא מוכן היה לעשות הכל כדי להסדיר את העניין, הבת שלו חשובה לו יותר מהכל. אבל הוא לא הבין שאני רואה את השקרים שלו, זה לא הבת שלו, מה שחשוב לו הוא השם שלו, שאף אחד לא ילכלך שהבת שלו גם לסבית וגם מזדיינת עם כל העולם. חשוב לו הרבה יותר מאשר כל דבר. מאז אני והוא לא דיברנו. אני לא מצליחה בכלום מאז.”
"אבל אמרת לי קודם שירון נרצח, לא מת, וגם עינת. ועכשיו את באה ואומרת שהוא לא נרצח על ידי אבא שלך, אז מה??”
"אתה לא יודע כמה אנשים שנאו את ירון, נכון? אתה ממש לא יודע.”
"לא, למה?”
"אם הוא רק היה סוחט אותי המצב היה נהדר. אבל הוא סוחט את כולם, את ליאת הוא אנס וסחט, את יעל הוא סחט כדי לא לגלות לכולם את האמת על אמא שלה, את עינת הוא סחט, אותי, לעזאזל, הוא ניסה לסחוט גם את נרי, בלי שיהיה לו על מה.”
"אולי נלך אלייך?” שאלתי את דנה, לא ידעתי למה, אבל הפעם המקום הציבורי הרגיש הרבה פחות בטוח מבדרך כלל, שהיה מרגיש מספיק בטוח. “לא נראה לי, אני לא רוצה להיות יותר בבית, לפחות עד שאני מצליחה לנקות את עצמי. אתה לא מבין, אני מרגישה כל כך מלוכלכת. אני חייבת לברוח מכאן.” … “אז מה חשוב לך כל כך בכרטיס הזכרון? למה היית צריכה אותו?”
"כי זו הדרך היחידה שאני יכולה להוכיח שעינת לא התאבדה"
"הא?”
"עינת, זו שהיתה עם ירון, לא התאבדה. היא נרצחה. היא נרצחה מאיזושהיא סיבה שהיתה קשורה לכרטיס זכרון. היא הביאה לי אותו כשהיא היתה גמורה לגמרי. היא שמרה אותו בתליון תמיד, היא אמרה לי שהוא מכיל הרבה יותר ממה שנראה לעין. “ … “וראית את מה שעל הכרטיס?” … “כן, לא יכלתי להסתכל. הוא ממש אנס אותי. אחרי ארבע חמש תמונות הפסקתי. ממש לא הבנתי מה היא רצתה.”
לא ידעתי איך אני מוציא את עצמי מהבור; איך אני מגלה לה שבכרטיס יש תמונה שמוכיחה שזו לא היא. לא ידעתי איך לעשות את זה; לא יכלתי לבקש ממנה לראות את התמונות, כי לא רציתי לצאת סוטה מין מגעיל, לא רציתי לגלות לה את מה שאני כבר יודע כדי לא לצאת שקרן. למה לעזאזל זה קורה רק לי כל פעם. מה אני עשיתי רע?
"אולי נאמץ לך זהות חדשה?” שאלתי אותה, “נצבע לך את השיער בבלונד, נשלח אותך לחו"ל, והכל יהיה בסדר. מדי פעם תשלחי גלויה להגיד שאת בחיים?”.
"אני לא אוכל, אני מרגישה כל כך, אבל באמת כל כך, מלוכלכת אחרי מה שהיה שם. אתה לא מבין אותי, אתה אף פעם לא תבין, אולי כי לא כפו עלייך מין אף פעם. אתה תמיד ישבת שם, ושיתפת פעולה, אבל אף פעם לא נגררת בכח לזה, אף פעם לא שכרו אותך כל כך בלי היכר. אתה צריך להבין, זה פשוט שונה".
"דנה, אם אני אגיד לך שני דברים, הראשון משמח והשני מגעיל, אבל ביחד הם יכולים לגרום לך להרגיש יותר טוב, תשנאי אותי?”
"ברור".
"אז את לא זו שמופיעה בכרטיס, ראיתי את התמונות"
"מה? אתה ראית את התמונות? חתיכת מגעיל אחד, ושיקרת לי?”
"דנה, זו לא את, זו עינת, את בטח ישנת באותו לילה ולא זכרת כלום".
"מה?”
"תסתכלי בתמונות טוב, לך יש עיניים חומות, לעינת יש כחולות.”
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.
אני שמחה שסוף סוף הגענו למסקנה שאלו ענינים חולניים.. מזל טוב *שוברת צלחת* אם אתה היית הקורא היית רוצה לקרוא דברים כאלה? זה היה מעניין אותך?
הדיאלוג מבלבל. בכלל הדמויות מבלבלות.. זה מה שקורה כשאתה סתם מדבר איתם ולא מפתח אותם או מספר עליהן מהנקודת מבט של עוד מישהו.
ולמרות כל זה:- בהתחלה העברת את תחושת הדחיפות והבילבול לא רע.. משפטים קצרים, הרבה שאלות..