14.2 אבות אכלו בוסר

אבל הכל היה בסדר, או לפחות ככה היה נדמה לי כשהכרתי אותה, אבל מסתבר שיש דברים שהאדם נושא איתו לאורך כל החיים. זה נכון שאם עשית טעות כלשהי אז בעצם אתה משלם עליה בטווח הארוך, זה אולי הדרך של הטבע להגיד לכולנו שיש קארמה. אני חושב שהדרך שלי להבין שיש קארמה היה כשפגשתי את קארמה, אבל זה בכלל סיפור אחר.

אז איך קראו לה? ולמה זה בעצם תמיד בגלל בחורה? אולי אלה השאלות שהייתי צריך לשאול את עצמי לפני שנכנסתי לכל הסיפור, אבל עכשיו, אחרי כמה שנים, זה באמת לא משנה.

אבל בעצם הכל משנה, השם שלה היה די גזרוני, הוא השליך על החיים שלה אור אחר. מוז היתה אחרת מכולם, אולי כי השם שלה אמר בננה בעברית, ואולי כי בלעז היתה זו השראה.

אף אחד לא ידע בעצם איפה היא גדלה, עם מי היא למדה, מה היו התחביבים שלה ומי אהב אותה. אף אחד לא ממש התעניין. היא מוז, היא תמיד היתה שם ותמיד תהיה.

היא היתה בוהה בחלון שעות ואף אחד לא הבין על מה היא מסתכלת, ורק אני תמיד רציתי להיכנס למחשבות שלה, אני רציתי להיות שם. זה לא שנמשכתי אליה, זה שהרגשתי חלק ממנה, כשהיא היתה בוהה זה היה כאילו היא בלעה את כל חלל החדר לתוך הראש שלה, ואנחנו חיים שם במעין יקום מקביל, והיא משחקת איתנו. אבל לא, לא באמת. זה רק בדמיון שלנו.

ובעצם מפה אנחנו אמורים לבוא לפן הפרקטי בסיפור, אבל הבעיה שלנו הוא שהוא לא באמת פרקטי, הפן הפרקטי שלנו זה החלום שלי, מה שעבר לי בראש לפני שבוע, מה שעוד לא הצלחתי להוציא ממנו.

אז אחרי שבועות רבים, ואולי אפילו חודשים ושנים, שאני מכיר אותה, ואני לא חולם (בכלל) היו לי לילותיים שחלמתי בהם.

בראשון בעצם לא חלמתי על מוז, אלא עליי. הייתי בבית מוזר, לבד, עם עוד מישהי, ושכבנו, אבל זו לא היתה פעם ראשונה ששכבנו, אלא פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, כאילו התאחדנו. ואחרי שהיא גמרה, היא הלכה, השאירה אותי לבד.

מצאתי את עצמי מחפש אותה בחצרות העיר, הזרה והחומה הזו. טיפסתי על גדרות, דפקתי על דלתותיהם של זרים, ומאמצי היו לשווא. לא מצאתיה, ולא אמצאה. הלכתי לי לחוף הים, שנראה בצורה מפתיעה מוכר, למרות שלא הייתי בו בחיי, ושם היא היתה, איתו, ולא איתי. אני פשוט לא יכול לעכל את זה, אני נבגדתי על ידה, בשנית, אני שוב לבד.

קמתי.

שטוף זיעה נכנסתי למקלחת, לא יכולתי לסבול את ההרגשה. אחרי שנים שלא חלמתי בא לי חלום, והדבר הראשון שהתת מודע שלי אומר לי זה שאני חי עוד בסרט שלה, ואני לא מסכים איתו, וגם אם אני חי בסרט שלה, אני לא חושב שזה הזמן והמקום של התת מודע שלי להתערב עכשיו, כשאני הדחקתי את זה כל כך טוב.

התקלחתי והתלבשתי, הלכתי לעבוד. כל היום היא היתה תקועה לי בראש, לא הצלחתי להוציא אותה, למה?, מה עשיתי רע? למה הגוף שלי מעניש את עצמי?

אחרי הצהרים נפגשתי עם מוז, זו היתה שיחת חולין של יום ב' אחרי הצהרים. הלכנו לטיול קל בפארק ופגשנו אנשים. חלקנו כמה רגעים נפלאים ביחד, והכל היה נראה שמח ומאושר, כאילו שכחתי מההיא, כאילו אני שוב מודחק.

בלילה מוז הגיעה לדירתי; ידעתי שיש לה רק משהו אחד בראש, הוצאתי שתי בקבוקי בירה מהמקרר והצעתי לה אחד. שתינו לשכרה. זה היה מאוד מעניין, אבל יחד עם אחוז האלכוהול בדם שלי, עלה גם אחוז השכחה. שכחתי לגמרי מהחלום של אמש, כל מה שהיה לי בראש זה מוז. לנגן לה שירים, לכתוב עליה סיפורים, לצייר אותה. זה כל מה שהיה לי.

אבל בחיים כמו בחיים, תמיד הלא צפוי קורה, וכשטוב לך, אתה לא יכול לכתוב. איבדתי את המוזה שלי וקיבלתי את מוז, רק ללילה אחד של חסד. היא הסכימה לשון אצלי.

ניסיתי לשיר לה שירים, אבל נאלמתי, קולי הלך לאשפתות. זה שוב עניין של סכום 0 בחיים. קיבלתי את מוז ואבדתי את המוזה.

היא נכנסה למיטתי ונרדמה, אפילו לא נשקה לי לשלום. אני התיישבתי על הספה ושבתי ללימודיי, לא יכולתי להיות לידה – ההרגשה הזו, של ריקנות ושל חוסר בזמן שבעצם קיבלתי את כל מה שרציתי אכלה אותי, גרמה לי לרצות להיות שוב לבד. לקבל את המוזה שלי.

לא עברו 20 רגע ושקעתי בשינה על הספה. ושוב אני מוצא עצמי חולם, רק הפעם אני שוב בבית ילדותי, בבית הורי. מוז שם, אך גם איש זר, שאיני יודע את שמו. והיא עמו, הם מתגפפים ונושקים אחד לשני, ואני? אני לבד ועצוב, אבל עצוב בשבילה ושמח בשבילה, זה היה רגש מוזר, אמביוולנטי, כמו של ילד.

עליתי לפסנתר בקומת המגורים, והיא והוא נותרו במרתף, כל שרציתי היה לנגן, כל שרציתי היה לשכוח. לאחר דקותיים, או אולי אפילו יותר, שבתי למרתף, שבתי לראות, אולי טעיתי, אולי היא לא באמת עמו, אולי היא שלי, אך מצאתיהם עירומים במיטתי, לא היה זה הפעם הראשונה שאני מוצא אנשים במיטתי אף שאיני שם, אך זו הפעם הראשונה שהרגשתי כזה כאב עמוק.

לחצתי את יד האיש הזר ואיחלתי לו להיות מאושר (הערת אגב – איחלתי – קשור איכשהו לאחלה?, אולי איחולים לבביים הם בעצם דרך להגיד שיהיו לכם אחלה של חיים) עימה, שכן אני לעולם לא אצליח. והלכתי לי אל מחוץ לחלום, פשוט פסעתי אל האור הלבן, ויצאתי מן השינה.

קמתי על הספה נטוף זיעה, הלכתי למיטתי והיא לא היתה שם, נותרתי לבד, ללא שום זכר להיותה במיטתי בלילה, ואולי גם זה היה חלום? ואולי גם זאת היתה הזיה? אולי, ואולי לא, זה הרגיש כה אמיתי.

הרגש שנותר בי הוא הזיכרון של הבדידות, אולי ליבוד?, ננטשתי פעמיים בלילותיים על ידי מוחי, על ידי ולא על ידיי אחר, עצוב במידה מסוימת, כואב עוד יותר.

כעסתי על עצמי כל כך, כל שרציתי היה לשכוח, אז כתבתי.