0. חצי שנה עברה מאז שקרן נפטרה. הופמן אמר לי בשבוע שעבר כי עם חלוף הזמן היחידים שזוכרים את המוות הם קרובי המשפחה; החברים שוכחים, הכאב נעלם. היום ביקרתי בקבר. תמיד טוב לראות שעדיין איכפת לאנשים כשאתה בא לבקר והקבר תמיד מלא במזכרות, בסמלים ובעציצים. מצד שני, לפני חצי שנה ביקרנו שם לראשונה; מאז כל האגף התמלא בקברים חדשים. אם אתם רוצים לראות יותר חמלה בעולם כלפי אלו שידם אינה משגת, לכו לקרן דולב לצדק רפואי ותראו איך אפשר לסייע.
1. ואם במוות (ואולי גם מניעתו) עסקינן, הסטודנט ביקש ממני להפיץ ולכן אעזור. עמרי עטיה, זקוק להשתלת מח עצמות. לכו לעבור בדיקת מח עצם, זה לא כואב. אם אתם יכולים גם לתרום כסף, אשריכם.
2. ביום חמישי הגענו האדון הנכבד אפי פוקס ואנוכי לביתו של זיו קיטרו, להקליט את מופע השוליים של קיטרו. בתכנית שוחחנו ארוכות על החיים ועל הצורך בצנזורה של האינטרנט. בין היתר הבאנו את עצמנו להתבטאויות חופשיות מדי ככל שהעניין נוגע לעדות ועמי העולם. אם יש קבוצה אתנית מסוימת שלא נפגעה כתוצאה מהתכנית, אני מתנצל מראש. (התכנית תעלה בהמשך היום) [עדכון 21:28] התכנית עכשיו באוויר, ניתן לשמוע אותה או להוריד את הפודקאסט מכאן.
3. כדי למנוע מישראל להראות כמו סוריה, ואולי אף גרוע יותר, חשוב שיקום בישראל גוף מקביל לEFF, אם יש (א) מיליונר עשיר ו(ב) מוסד אקדמי שמוכנים לקחת את החסות, אנחנו יכולים לארגן את כח האדם הדרוש.
4. חצי שנה אני בלי קרן, ומה עשיתי בשביל מדינה?
5. אם עוד לא קראתם את "בינטרנט" אז ראוי שתקראו את זה עכשיו, תעמיקו, תבדקו את הידע שלי ותוסיפו הערות. כשכתבתי ביום חמישי שאני לא תחת דדליין, הייתי בטוח שהוא יהיה הרבה יותר רחוק מאשר יום שבת בלילה. ביום שבת בערב התקשר אלי אהוד קינן וסיפר לי שהצעה "מרוככת" של 892 עולה לאוויר, עד אותה שיחת טלפון הייתי בטוח שלפחות עד היום בחמש אחרי הצהרים אני אוכל לעבוד על המסמך ולא אצטרך לפרסמו כמה שיותר מהר. אכן, גם בלוגרים צריכים להיות ראשונים.
[עדכון 19:41]
6. מי שלא מוצא דרך לקרוא את "בינטרנט" מוזמן לנסות לקרוא את המסמך המקוצר שנשלח לחברי הכנסת. הוא מתקצר את הטענות ללא ההצדקה. אני אעדיף, כמובן, שתקראו את המסמך המלא, כי אני מאמין שאתם מספיק אינטיליגנטים.
7. ואם אנחנו נותרים בשכול, לא נשאר לי אלא להצר על מותו של איציק קול, מי שהיה אחד מהאנשים הראשונים המבוגרים שהכרתי בחיי וחבר קרוב של הורי. את איציק אני אזכור לטובה תמיד. אני חושב שהפעם הראשונה שנתקלתי בעירום על מחשב היה על מחשבו, איפשהוא בשנות השמונים, זה היה Mac והיה לו ממשק גרפי. מצד שני, בפעם האחרונה שראיתיו, לפני מעל לשנה, הצגתי בפניו את הבחורה שיצאתי איתה באותה העת; לכששאלה אותו מה הוא עושה בחייו, הוא הצטנע והסביר שהוא "בסך הכל הפיק את 'הלהקה' ועוד מספר סרטים קטן. איציק היה איש חם ואוהב, שתמיד זכור לי עם שלייקעס וסיגר. יהי זכרו ברוך (גם כן).
[עדכון 2 19:54]
8. פוסט אורח שלי בפרוייקט שתי האגורות של שרית.
אני לא מסכימה עם הופמן. אני לא חושבת שרק המשפחה זוכרת. כשמישהו נפטר, במיוחד אחרי מחלה (סיפרת שקרן נלחמה בגבורה במחלה, נכון?) – אני בטוחה שיש חברים או אפילו אנשים שהכירו מרחוק שזוכרים. לפחות את הרושם שהשאירו. וזה מספיק.
זוכרים כן, אבל הוא טען שהכאב הולך. אולי הוא צודק…
אבל זה מנגנון טבעי. אם היינו נשארים עם הכאב הראשוני על כ אחד שאנחנו אוהבים והוא מת, לא היינו מצליחים לתפקד. גם למשפחה הכאב נעלם עם הזמן, אולי לא לגמרי, אבל ברובו כן.
תגיד לאמא שתפעיל קצת את הקשרים הישנים מתנועת הנוער עם מי שיושב/ת בממשלה והכנסת..
לא חינכנו אותם להתחנף כך לחניוקים..ז'בו קשישא בטח מתהפך בקבר מסתימת הפיות הזו.
המדריך,
ז'בו היה מתהפך בקברו אם הוא היה רואה שאני הבן של אמא שלי בכל מקרה.