ארל מאוקספורד מתהפך בקברו

בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. (סעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה)

מקור סעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה הוא בתי המשפט תוצאה של בתי המשפט ל"יושר" באנגליה שהחלו במאה ה13 (חשוב לציין כי יושר בא במשמעות של Equity ולא במשמעות של Honesty, הערך בויקיפדיה נותן סקירה ממצה). בשנת 1615, לראשונה, בתי המשפט של יושר באנגליה דנו במקרה של ארל מאוקספורד (זהירות, PDF קשה במיוחד לקריאה עם אנגלית עתיקה) ואסרו על אכיפת חוק כתוב, למרות היותו כתוב. התנגשות זו בין החוק הכתוב לדיני היושר הביאו לכך שנקבע כי פסיקה של בית המשפט ליושר היא בעלת סמכות לסתור ולבטל מילה חקוקה.

לכשהחיל המדנט הבריטי את חוקי הממלכה המאוחדת על שטח ארצישראל-פלשתינה, אלו אמצו גם את החוקים הלא כתובים, אותה חוקה שקובעת כי חוק שאינו צודק ופוגע בזכויות אדם שניתנו על ידי האל, הוא חוק פסול. אותה תפיסה מבינה כי האדם הינו בן חורין וכל פעולה חקיקתית שבאה להגביל את חירותו לא רק שתפגע בזכותו האנושית לקיום, אלא צריכה להעשות אך ורק על מנת להביא לסדר החברתי המינימאלי הנדרש על מנת שבני אדם לא יפעלו באלימות אחד כלפי השני.

לאחרונה, ובמיוחד מאז מינוייו של דניאל פרידמן לשר המשפטים, מתחילה מהפכה שלמה שנועדה לקעקע את סמכותה של הרשות השופטת להגביל את השלטון מלערוץ את העם. תיקון 45 לחוק בתי המשפט, לדוגמא, הגביל את אורך הכהונה של נשיאי בית המשפט (לרבות העליון); הרשות המחוקקת החליטה להעביר מספר חוקים עוקפי בג"צ, תוך שהם מקעקעים את הדמוקרטיה הישראלית מבלי להתחשב בזכויות אדם בסיסיות. הרשות המחוקקת עושה במכוון או שלא במכוון ככל הניתן על מנת לצמצם את מספר השופטים בבית המשפט העליון על ידי דחיית בחירת השופטים והמחוקק עצמו יודע שככל שבתי המשפט יהיו עמוסים יותר וטרודים יותר, כך יהיה לו קל יותר לבצע פעולות בלתי חוקתיות.

לפני חודשיים וחצי קבע בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ (בג"צ 8379/06 ווסר אדוארדו נ' שר הבטחון) כי החלטתו של שר הבטחון שלא למגן את בתי הספר בישובי עוטף עזה היא בלתי סבירה הן מהשיקול התקציבי והן מהשיקול הבטחוני. (בקשה לדיון נוסף נדחתה). חרף החלטת בג"צ, החליט אהוד אולמרט, ראש הממשלה, לקחת את החוק לידיו ולא למגן את בתי הספר בשדרות. בעקבות ההחלטה, "מקורבים" לנשיאת בית המשפט העליון, דורית בינייש, טענו כי פעולתו של אולמרט היא חלק ממהלך סדרתי שמטרתו למנוע משלטון החוק לדון בענייניו המשפטיים של אולמרט.

כל קיומו של בג"צ כבית משפט גבוה לצדק הינו כדי למנוע מגורמים הפועלים בניגוד לצדק; החלטות בית המשפט לפסול פעולות שלטוניות לאורך ההיסטוריה נועדו כדי לשמור על הדמוקרטיה הישראלית. הרשות המבצעת מנסה לשלול מבג"צ את יכולתו ליתן ביקורת שיפוטית כמו שהיא מנסה באמצעות חוק ההסדרים לשלול מהמחוקק את יכולתו לחייב את המדינה לפעול בצורה מסוימת.

השאלה האירונית תהיה מה יקרה כאשר בג"צ יאלץ לדון, בין אם בתקיפה עקיפה ובין אם בתקיפה ישירה, בחוק המגביל את סמכויותיו לבטל חוקים.

סמכותו של בג"צ נובעת מחוק כתוב, מצד אחד. אותו חוק הקים את בתי המשפט (או הכיר בסמכותם) והקים את הרשות המבצעת. בצורה אירונית, אותו חוק הקים גם את הרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת הקימה את עצמה באמצעות חקיקה, שהיא בעצמה קיבלה; התהליך האירוני הזה של 'שלטון החוק' דורש הכרה בסמכותה של הכנסת לחוקק חוקים, ולקבוע את שיטת הבחירה לכנסת. בעבור הסכמת האזרחים לפיקציה הזו, הם דרשו מהכנסת (ומהממשלה) להיות כפופים לביקורת שיפוטית של מוסד שידאג לאינטרסים של אזרחיו.

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ קיים כדי לשמור על אותם אזרחים, לא כדי לציית לחוקי המדינה, שהומצאו על ידי המחוקק אותו בג"צ מבקר.

3 תגובות ל-“ארל מאוקספורד מתהפך בקברו

  1. הכישלון העיקרי של פרידמן והמבקרים האחרים, לדעתי, מעבר לנימה ולטון שבהם הוטחה הביקורת, הוא הגדרת "גבולות הגזרה" שלה. גם אם יש בסיס מסוים לטענה לפיה הגישה ש"הכול שפיט" ושסמכויותיו של בית המשפט הגבוה לצדק הן בלתי מוגבלות עלולה להפוך את הרשות השופטת ל"רשות על" ולפגוע בעקרון הפרדת הרשויות, בכלל לא בטוח שזה המצב בפועל. לצד מקרים נקודתיים של התערבות בנושאים המצויים ב"תחום האפור", אשר לגיטימי שתהווה מושא למחלוקת בקרב חלק מהציבור, כדאי לזכור שבית המשפט ריסן עצמו לא פעם ולא פעמיים וגזר על עצמו שלא להתערב ברבים מן הנושאים שהובאו לפתחו. בין היתר, בתי משפט במדינות אחרות חייבו את המדינה להסדיר בחקיקה נישואים אזרחיים ולהכיר בנישואים של בני אותו מין, והמצב אצלנו עדיין רחוק מכך.

    לצערי, הביקורת שגם אם היה לה מקום צריכה הייתה להיות נקודתית כלפי אותם מקרים "גבוליים" חרגה כבר מזמן מן הגבולות הראויים לה, והיא יוצרת תפיסה שגויה ומסוכנת בציבור לפיה כמעט כל פסק-דין של בג"צ נגד המדינה, לרבות מקרים בו הוא האחרון שנחלץ כדי להגן על זכויות האדם (וזהו תפקידו העיקרי בכל מדינה מתוקנת), מהווה התערבות לא מוצדקת בהחלטות הרשות המחוקקת או המבצעת. בכך יצרו פרידמן וחבורתו סחף מסוכן, במיוחד במדינה כשלנו, שבה אין חוקה, וגם תחומים רבים שהיו צריכים להיות מוסדרים בחקיקה עומדים עדיין ללא הסדר מספק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *