תפסית עולם שרואה את רצונו החופשי של אדם במרכז מניחה כי אותו אדם נולד בן חורין וחופשי הוא לעשות בגופו ככל שירצה. אותה תפיסת עולם מבינה כי גופו של אדם הוא קניינו ולכן אין להתערב בגופו ולא לחדור לראשו מבלי הסכמתו. זוהי הזכות לפרטיות. פרטיות, מלשון פרט, היא זכותו של פרט על פרטיו. זכות קניינית היא זכות קניין חפצא, ואומרת כי מרגע שהקניין הוא שלך במלואו, מותר לך לעשות בו כל מעשה קניין: לשמור אותו, להשכירו, לשנותו, למכרו, להשמידו ואפילו להחליפו עם אחר.

מימוש של אותן זכויות קנייניות של אדם על גופו יכול שיהיו בעייתיות (וראו גם השוואה בין קניין גופני לקניין רוחני) והשיח הזכותני על קניין האדם הוביל לתוצאות משפילות בעבר עקב אותה תפיסה מוחלטת מדי. לפי אותה תפיסה, אדם חופשי בהתקשרות להשאלת גופו לאחר כנגד ממון, אותה תפיסה שמגבילה את זכותו של האדם נקראת שכר מינימום. שכר המינימום אומר בעצם שהמדינה (המייצגת את טובת החברה כולה) מתערבת וקובעת כי לאדם אסור להשאיל את גופו לעבודה מסוימת עבור תשלום הנמוך מסכום מסוים. לכאורה, תפיסה זו פוגעת באוטונומיה של הפרט להתקשרות, אך בפועל היא נועדה לטפל בכשל שוק אחד: המרוץ אל התחתית.

אלו שידם אינה משגת יהיו מוכנים, בסופו של דבר, להתחרות אחד מול השני על התשלום הנמוך ביותר ורק כדי שידם תשיג סכום מסוים. שכר המינימום קובע כי המדינה יודעת כי בכוחם של החזקים להשפיע על הרצון החופשי וההתקשרות של פרטים, ולכן כל עסקה מתחת לסכום מסוים תהיה פגיעה באוטונומיה של הפרט מבלי שזה ידע. לכן, המדינה קובעת שכר מינימום.

איסור נוסף הפוגע בזכות של אדם על קניין הוא האיסור על השמדת מטבעות ושטרות (סעיף 466 לחוק העונשין וסעיף 480). כמו כן, הסיוע להתאבדות, למרות שזו רצונו החופשי של אותו אדם שהחליט להתאבד, אסור (סעיף 302).

כלומר, המחוקק רואה לנכון להתערב ברצונם החופשי של פרטים ולמנוע עסקאות שיכולות היו להיות יעילות כלכלית לשני הצדדים, ככל שהדבר נוגע לעניינים בהם פערי מידע (הרווח של המעסיק מהעסקת העובד בשכר נמוך משכר מינימום, הזכות של הפרט להשמיד את מטבעותיו) יכולים לגרום נזק לערכים שהמחוקק רואה כחשובים יותר מהאוטונומיה המוחלטת של הפרט.

בצורה דומה, איסור על סחר באיברים הינו החלטה של המחוקק למנוע מפרטים לממש את זכותם המוחלטת על גופם, ולמכור חלקים ממנו כאשר הם מרוויחים כסף שיכול להציל את חייהם (וראו: בג"צ 5785/03 גדבאן נ' מדינת ישראל, בג"צ 161/94, אליהו אטרי נגד מדינת ישראל). משרד הבריאות קבע נוהל, לפיו כל המעוניין לתרום איבר מגופו יובא בפני ועדה שתבחן את נכונותו והסכמתו המלאה וכן תבחן כי זה לא הושפע מלחצים או תומרץ באמצעים כלכליים (וראו גם את חוות הדעת שהוגשה לכנסת בנושא). באין הסכמה מלאה, וכשקובעת הועדה כי התורם הושפע באמצעים כלכליים או אחרים, תאסור היא על מכירת איבריו.

לכן, ה"תופעה" של סחר באיברים מבני אדם חיים (איברים מן החי) שנחשפה אתמול היא כל כך מפחידה. תושבים מהצפון, כנראה מאוכלוסיות מוחלשות, פותו "לתרום" את איבריהם כנגד תשלום; בחלק מהמקרים נחשד כי תשלום זה כלל לא ניתן להם, ובמקרים אחרים "סתם" מדובר בבני אדם שנוצלו עקב חולשתם הכלכלית ופותו למכור את איבריהם כנגד אשליה של עושר.

המדע והרפואה מאפשרים לנו קדמה ויכולת לטפל בבעיות שעד כה היו בלתי ניתנות לטיפול. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב שהמשפט לא מסוגל לתפוס, כפי שאמר כב' המשנה לנשיא חשין בפרשת גדבאן: "המשפט משתרך-הולך לו בעקבות חידושי המדע והטכנולוגיה. כך היה בעבר, כך הוא בימינו וכך יהיה בימים יבואו. פיגור זה שבזמן טבוע במהותם של דברים. נתקשה לכונן מישטר חיים ולטוות רשת חבויות הכרוכות בשהייתו של אדם ב"עיר-חלל" כל עוד לא נשלחה חללית אל החלל, ומכל מקום תלאות היום-יום תוכפות עלינו מכדי שנעסיק עצמנו בקשיים המזומנים למי שיבואו אחרינו. אכן, נוסחאות משפט קיימות המטילות חבות משפטית, ניתן להתאימן לאירועים שטרם חווינו ושלא חזינו בהם: כך על דרך ההיקש, כך בפיתוחם של עיקרי-יסוד במשפט, כך בטכניקות משפט אחרות. ואולם ידענו כי כל שהוא כביצה – ביצה טובה הימנו. ואנו, את הביצה נבקש לנו ולא את הדומה לביצה."

הצעת כספים לבני אדם עבור רכישת חלקים מגופם היא בדיוק היכולת של העשיר לנצח את העני ולמכור לו אשליה של עושר. לדוגמא, סחר בביציות או תגמול עבור תרומת ביציות, הורות פונדקאית תמורת ממון (וגם וגם)ואפילו זנות. (וראו את דעתו החולקת של עו"ד יאיר סקלסקי שטוען כי השוק של דורשי האיברים חשוב לא פחות, כמו גם זכותם לחיים).

הבעיה שמצטיירת כאן היא של התנגשות בין שלוש זכויות חוקתיות, שתיים פרטיות ואחת קבוצתית. הפרטיות הן זכותו של ה"רוכש" לחיים וזכותו של ה"מוכר" לקניין. הזכות הקבוצתית היא זכותה של החברה לשמור על שלמות גופו של ה"מוכר" ולאסור על סחר באיברים כיוון שזה מנצל את חולשתו הכספית של ה"מוכר". החברה מתערבת בשם התחרות החופשית (או כנגדה) כדי למנוע מצב בו הזכות לבריאות של העשירים תבוא על חשבון העני שלא יודע כלל מה הנזק שנגרם לו לטווח ארוך.

הרי, במקרה הקיצוני ביותר, הורים יגדלו ילדים כדי למכור את איבריהם אחד אחד ובכך לממן את חייהם. במקרה הקיצוני ביותר, בו יושחת מוסר האדם עד כלות, אדם ימכור יד, רגל ואונת ריאה רק כדי להחזיק את משפחתו. עם התפתחות הטכנולוגיה יווצר מצב של סוג בריאות חדש, בריאות של עשירים שתבוסס על "חלקי חילוף" מן העני.

מצב כזה מעוניין המחוקק, ככל הנראה, למנוע.

הבעיה עם האתיקה היא לא רק שהיא קשה להסבר, אלא שהיא פן מאוד תיאורטי שקשה להוכיח.

לקריאה נוספת:
קרי האוולי, מיהו הבעלים של חלקי גופך, Reason