הכחשת השואה הגרועה ביותר

"כל מה שאני רציתי לעשות בחיים הוא להגיע לגיל 60", אמר לי סבי ביום השואה האחרון, "ואז להראות לכולם שהסבון הזה שהגיע מהמחנות הצליח לחיות". כשסבי הגיע ארצה לאחר התופת של מחנות ההשמדה הוא היה בודד. הוא ואחיו הצליחו לשרוד את השואה ולאבד (כמעט) את כל משפחתם. סבי עלה בתחילה לרמת הכובש, ואז הלך להקים את קיבוץ מלכיה. בתחילה בסופי שבוע הוא היה "חוזר" לעיר, כמו שאר חבריו, והיה מסתובב בודד. המדינה באותה תקופה לא היתה מוכנה לקלוט אותו ואת שכמותו, והקיבוץ, שהיה מסגרת עצמאית יחסית, עדיין לא היה מסוגל לתת לו פתרון מקיף לאותה בעיה.

כמו סבי, מאות אלפים ניצלו מהתופת. חלקם הגיעו לכאן. אולם, המיתוס של ניצול השואה הקלאסי, אותו "סבון" שבא ארצה, לא היה מה שהנהגת היישוב רצתה להציג (עידית זרטל, האומה והמוות, דביר: 2002, עמ' 231 – 233). המוזלמן, אותו אפר אדם שהגיע ארצה היווה אנטיתזה מוחלטת לצבר, הוא לא נאבק בהתנגדות ובעוז בצורר הנאצי והוא גם לא העפיל ארצה בטרם המלחמה, כך שלא היה ציוני במלואו.

בעת שהוקמה המדינה שבדרך, נאלצה המדינה לבחור האם לסייע בהצלת חיים או להקציב כספים ליישובים, בצורה אירונית, היא עשתה את אותה בחירה שהיא עושה היום.

"לפיכן, כאשר הועמדה הנהלת הסוכנות בסוף 1942 בפני הצורך להקציב כספים להצלת יהודי אירופה, היתה שאלתה העיקרית, האם להוציאם מכספי המגביות או למצוא לכך מקודות נפרדים, ואם כן – אילו הם המקורות שטרם נוצרו. שאלה זו לא היתה ענין טכני גרידא, של הוצאת כספים ממקור זה או אחר, כי אם ענין של קביעת סדרי העדיפויות של ההנהלה. היות שהמשאבים היו מצומצמים ומוגדרים, צריך היה, בעצם, לקבוע מה קודם למה, ובמה יושקע איזה חלק של המאמץ 0 כמה בבנין הארץ וכמה בנסיונות הצלה [של יהודים מהמחנות – י.ק.], ובהתאם לכך להקצות את הכספים." (דינה פורת, הנהגה במלכוד, עם עובד: 1986, עמ' 120)

לאורך כל הדרך נאלצה ממשלת ישראל לקבוע קביעות עקרוניות. כאשר הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה בשנות ה50 הביא לטרור יהודי, דם היהודים שנספו בשואה היה יותר מכל הקטר שיניע את החברה הישראלית, אותו כסף שימש לבניין האומה הישראלית ולא הועבר ישירות לניצולים, כספים שהוחזקו על ידי הבנקים והיו שייכים לנספים בשואה הניבו לבנקים רווח רב, ולא חולקו בין ניצולי שואה, שחלקם חי בעוני וסובל כעת מהשלכות תת התזונה, הקור וההתעללות שעבר בילדותו.

איש לא יודע אילו סיוטים עוברים על סבי בלילה בעת שהוא ישן, אף הוא לא. איש לא יודע האם סבי היה חי להיות איש בריא יותר אלמלא אותה תופת, וכיצד היו נראים חייו. מדינת ישראל, אולם, החליטה שאותם חוויות נוראיות שוות לא יותר ממאתיים וששים שקלים בכל חודש, כעת, בערוב ימיו של סבי.

אותו מצעד שהתקיים היום נועד להחזיר את הכבוד למדינה ולהבהיר כי ניצולי השואה הם חלק מהמדינה בדיוק כמו ההומואים, האתיופיים, הערבים, נפגעות התקיפה המינית ועוד. כל אחד מהפלגים בחברה הישראלית נאלץ להשיג את ההכרה בו באמצעות הפגנה ופרובוקציה.

"חיי אדם מופקעים כל יום משיקולים תקציביים – שערוריית מיגון בסיסים, האפודים הקרמיים לא קיימים כיום וחיילים מתים ללא כל הגנה, אנחנו עושים פשרות כואבות וויתורים כל יום. חלק מאיתנו מעדיף להשאיר את כספו אצלו, אם יש לו כזה, ולוותר על נוחות האחרים וכדברי ביבי – שילכו לעבוד. הרי בכל מקרה הן כולן משקרות, עובדות בשחור ולא ממש רוצות לעבוד. מצד שני, אולי בצד השני של הכביש, קמות קבוצות שקוראות לאחריות חברתית, אחריות של האדם על סביבתו ועל מעשיו." (אין אשמה בעוני ובחולי)

מדינת ישראל בוחרת בצורה תקציבית לא לאפשר לניצולי השואה לחיות. מותם של ניצולי השואה רק יסייע למדינת ישראל לשכוח שהיו אנשים שעמדו בשואה וחיו כאן בחוסר כבוד לאחר מכן. הוא יאפשר לנו להמשיך להשתמש בשואה כתירוץ לכל דבר רע שאנו עושים בתור מדינה, שכן אנו כמדינה צריכים לשמור שאותם צוררים לא יחזרו לכלותנו (ומשווים כל מי שלא מסכים איתנו לנאצי). לבינתיים,  אנחנו מכלים את עצמנו בצורה לא רעה בכלל.

5 תגובות ל-“הכחשת השואה הגרועה ביותר

  1. המון תודה קראנו כל מלה ממש מרגש . טוב שיש מי שזוכר וכותב .תמיד אוהבים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *