מחשבות בעקבות חוק נתוני תקשורת

0.
היה לי התענוג להשתתף היום בישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בנושא חוק נתוני תקשורת עליו כבר כתבתי בשבוע שעבר. במהלך הדיון נדונה בין היתר השאלה האם יש להקים מאגר מאוחד של נתוני המנוי של חברות הסלולר, האינטרט והטלפון הקווי ממנו תוכל המשטרה, או כל רשות חוקרת אחרת, לשלוף מידע ללא כל צו לצרכי חקירה.

מספר שאלות חשובות צצו בועדה, שראוי לתת יחס להן:

1.
אחת השאלות הקשורות היתה מה תהיה הגישה של המשטרה, ושל רשויות חוקרות אחרות למידע? כלומר, אם מידע יוחזק אצל המשטרה וזו תוכל לבצע חיתוכים על מידע זה, או האם המשטרה תוכל רק לבצע שאילתות על המידע. ההבדל הדק בין שתי האפשרויות הוא מהותי לפרטיות האזרח.

כלומר, אם במאגר מידע המוחזק על ידי המשטרה זו תוכל לבצע, נניח, בחינה של מיהם הלקוחות המחליפים טלפונים לעיתים תכופות (מצביע על התנהגות עבריינית) או מיהם הלקוחות המחזיקים יותר מטלפון אחד, או אפילו מיהם הלקוחות המרבים להחליף "ברזלים" בטלפון (ועוד שאלות קשות). לעומת זאת, האפשרות לבצע שאילתות בלבד תאפשר למשטרה לשייך "ברזל" או מספר טלפון ללקוח מסוים בלבד.

ההבדל הוא כמו ההבדל בין שימוש בשירות 144 לבין שימוש במאגר הנתונים המלא. אין אפשרות, כיום, לבקש משירות 144 את רשימת כל הגרים ברחוב X, או את הטלפון של הדייר בבית Y, או אפילו להצמיד מספר טלפון Z ללקוח A. לעומת זאת, מי שיחזיק את בסיס הנתונים, יוכל לעשות זאת.

2.
השאלה השניה היתה האם להעביר למשטרה כחלק מאותו מאגר מידע גם מידע על מיקום האנטנות. למען הסדר הטוב, הסביר עו"ד קובי זכאי מחברת פרטנר כי בעת ביצוע איכון על פי צו בית משפט או בעת מקרי חירום בהם נתוני התקשורת מועברים, מועבר למשטרה גם המיקום המשוער של הלקוח, כלומר, ללא ביצוע האיכון והצו אין כל יכולת למשטרה בכלל לשייך בין אנטנה לבין כתובת, ולכן מסירת כתובות כל האנטנות פוגעת בסודן המסחרי.

משטרת ישראל, ונציגה אלעזר כהנא, התעקש באותה העת כי מפת האנטנות הסלולריות נחוצה עבורו, ואמר ליו"ר הועדה, מנחם בן ששון, כי הוא אינו יכול לחשוף את הסיבה לכך. (כך בדיוק)

נציג המשטרה, בפועל, אמר כי לא המידע הוא  מה שחסוי כאן, אלא בפועל מה שחסוי הוא שיטת החקירה של המשטרה, שאמורה לפעול בצורה גלויה ושקופה בפני הציבור. היכול להיות שבמדינה דמוקרטית המשטרה תסתיר מידע בדבר שיטות חקירה מאזרחים?

כלומר, אם אותה שיטת חקירה היתה מניבה תוצאות, המשטרה היתה נאלצת לחשוף אותה לציבור בעת הליך פלילי כיוון שלנאשם יש זכות להתעמת עם אותה חקירה ואותן ראיות שמובאות בגינה, כך שהמידע לא חסוי – אלא אם המשטרה נוהגת, כדרך קבע, להשיג ראיות ולהסתירן לאחר מכן.

3.
שאלה נוספת היתה מי יהיה זכאי להחזיק במאגר מידע. דווקא כאן באו כלל רשויות המדינה, מרשות המסים, המחלקה לחקירות שוטרים, המשטרה הצבאית ולרשות ההגבלים עסקיים והסבירו כמה עבודתם חשובה ודורשת כי יהיה להם את מאגר המידע.

בפועל, הרשות היחידה שחשוב כי פרטי המידע המבוקש על ידה לא יגיעו למשטרה (בהנחה שזו תחזיק את המידע) היא המחלקה לחקירות שוטרים. זו נאלצת בכל מקרה להתמודד עם שחיתות פנימית (לכאורה) וכפי שאנו יודעים, פשע מאורגן אומר יותר מכל כי הפשיעה נכנסה לתוך המשטרה. לאחר וועדת זיילר נראה כי השחיתות בתוך המשטרה גואה וכי שוחד של שוטרים יכול להגיע לרמות הגבוהות ביותר.

4.
דווקא מסיבה כזו, אם בכלל יוקם מאגר שיטפל בנתונים שיועברו מחברות התקשורת, חובה שמאגר כזה ינוהל על ידי רשות עצמאית בסגנון הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים. כזו רשות תוכל לנהל את מאגרי המידע בצורה הוגנת ובצורה שתמנע זליגה של מידע, ותחייב את הרשויות החוקרות להגיש שאילתות ולא לבקש את המידע בצורה גורפת.

[בהערת אגב, כשהצעתי שיוקם מאגר עצמאי, פנה אלי נציג המשטרה ושאל אותי אם ארצה לנהלו, לכשאמרתי 'כן, אך ורק בתשלום', הוא הציע שאעשה זאת בחינם, שהרי כל אדם שמשרת את המדינה, לרבות הוא עצמו, עושה זאת בחינם]

5.
כנראה שחברי הועדה לא הבינו את הסכנה בדליפת מאגר המידע. כלומר, לא מדובר רק ב"עוד" עבירה שניתן יהיה להעניש עליה. מדובר בכך שמרגע שאותו מאגר מידע מגיע לרשתות שיתוף הקבצים, ולמשרדי החוקרים הפרטיים לא יהיה ניתן לעצור זאת ולכל אזרח תהיה גישה למידע פרטי במיוחד. מדובר גם על מצב שבו שוטר אחד מושחת יקח הביתה את התקליטור ומכאן יחל המסע שלו לאורך הרשת.

מאגר מידע, כמו אקדח במערכה הראשונה, בטוח שיופעל עד המערכה השלישית.

6.
אבל לא רק מאגרי מידע היא הבעיה עם החוק, אלא הקלות שלו במתן אותו מידע לרשויות גם לעבירות הפעוטות ביותר כאשר משטרת ישראל לא מצליחה להתמודד עם הפשיעה הקיימת ומחפשת בסך הכל דרכים להשיג הצלחות בתחום בו אכיפה יכולה להיות מוחלטת. המטרה שלשמה הוקמה המשטרה היא לחקור פשעים ולמנעם. המשטרה צריכה לחקור את העבירות שגורמות לנזק מקסימאלי לציבור כיוון שהיא, כמו כל גוף אחר, צריכה לבחור בין תקציבים. מאגר מידע דומה לזה שמוצע יוכל לסייע למשטרה למנוע חלק מהעבירות ולגלות אחרות, אולם, אותו מאגר גם יעביר את המשטרה לאכיפת חוקים שקל לאכוף בלבד.

7.
תחשבו על מצב בו המשטרה, כיוון שהיא מעוניינת באכיפת יתר של קנסות, תאכוף אך ורק עבירות תנועה לפי מכסות, במקרה כזה, ברור יהיה שאותה אכיפה לא רק שאינה מוצדקת, אלא גם שנועדה למנוע לא את החמורות שבעבירות אלא את הקלות ביותר לאכיפה. האם אז עדיין יהיה מוצדק לאפשר למשטרה לגשת למאגר כדי להעשיר את קופת המדינה במקום לחקור עבירות שגרמו נזק ממשי לחיים ולרכוש?

נושאים: חוק   תגיות:

17 תגובות ל-“מחשבות בעקבות חוק נתוני תקשורת

  1. שיטת המאגרים מסוכנת, במיוחד שלא ידוע מי צופה ומה השימוש שיעשו בה.(תקף כמובן גם לחוק האינטרנט)
    עד כמה שידוע לי במצב הנוכחי המשטרה מחוייבת בצו לכל בקשת מיקום או מעקב אחר מנוי סלולרי, והחברות הסלולריות נותנות את המידע לטווח זמן מוגבל ביותר-שיטה טובה,לטעמי, שמבטיחה שהפגיעה בפרטיות תהיה מינימלית.

  2. כמו במקרה של התוכנה רשומון (שקישרת לאשכול בפורום בו מבקשים אותה) גם פה המידע ידלוף, דיסק עם מידע יפול איכשהו בין הכסאות ואפשר לנחש מי יסבול מזה.

    עוד משהו שהעולם התחתון יתחיל להשתמש בו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *