0.
בלוג ביקורת תקשורת הספרוט "עומדים בשער" סגר את שעריו לאור מסכת עובדתית יחסית מסובכת. הבלוג, בקצרה, נפתח לפני כשנה וכעת נכתב על ידי בלוגר אנונימי. הבלוג מכסה את תחום תקשורת הספורט ומטיח ביקורת בלא מעט מהכותבים בה; הבלוג מתארח בפלטפורמת תפוז וכפוף לתנאי השימוש שלה. תפוז, בין היתר, היא בעלת זכות להסיר תכנים בעייתיים לדעתה ועל פי שיקול דעתה הבלעדי.
1.
ככל הנראה, תפוז קיבלו פניה מאתר One שלא אהב את הדברים שנכתבו כנגדו. תפוז פנו אל יועציהם המשפטיים ואלו יישמו את ההלכות שנפסקו (לדוגמא, א 7830/00 בורוכוב נ' פורן וא 64046/06 על השולחן נ' אורט) והעביר את התכנים (לפחות לדברי דבורית שרגל) למודרציה עד שתסתיים בדיקת לשון הרע בהם. (וזו כמובן, לא הפעם הראשונה שתפוז עומדים עם יד קלה על ההדק על תוכן גולשים).
2.
זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שתכני גולשים עומדים באיומים משפטיים. הבלוג מזבלה אוים גם כן בתביעת לשון הרע בעקבות טוקבק שנכתב בו, (גילוי נאות וכו'), איומים בתביעת לשון הרע נשלחו גם נגד ויקיפדיה ואפילו אני קיבלתי איומים בעקבות טקסט ביקורתי. הרעיון הוא פשוט מאוד: אם יש לך כסף, יש לך צדק. אתה יכול להאבק כמה שאתה רוצה, אבל בלי כסף וגב משפטי לא תוכל להתמודד מול מי שנחוש בדעתו להשתיק אותך, לא כי אתה משקר : אלא כי אתה גורם נזק עם האמת שלך לעסקים שלו.
3.
הופמן טוען שמדובר בצנזורה מכוערת ורצחנית והכניעה של תפוז מראה שבעצם אין לבלוגרים צורך לסמוך על הפלטפורמה המארחת שלהם:
עכשיו, שימו לב לזה – מי עורכת התוכן של תפוז, זאת שאמורה להגן על הבלוגרים שלה? דבורית שרגל, הלא היא ולווט אנדרגראונד. דבורית, חלוצת הבלוגים האנונימיים לביקורת תקשורת, היא בדיוק הבן אדם שהיית רוצה (אם היית ייגר) בתור הגב שלך בעניין רגיש כזה. היא הרי חוותה את איומי הסרק הבלתי פוסקים האלה, היא יודעת מה עובר עליו.
אני הייתי שמח להסכים איתו, אבל אני יודע מה הבעיה כאן: בניגוד מוחלט לדבריה של דבורית מהיום, לתפוז אין אינטרס כלכלי להגן על בלוגר. בלוגרים הם לא לקוחות של אתר האינטרנט והם לא רוכשי שירות פרסום. בלוגרים הם במקרה הטוב אנשים שכותבים באיזהשהוא חסד של אתר האירוח, וזאת כל עוד תפוז לא יעשו שום דבר נוראי שעשוי לגרום למרד גולשים.
4.
הבעיה היא פשוטה מאוד: תפוז לא הפעילו צנזורה, אלא הפעילו שיקול עסקי טהור. הם חשופים לתביעת לשון הרע בהיותם אתר מארח, ולכן הם מעדיפים לא להשתמש במשאבים להגנה על גולשיהם. לפני מספר חודשים כתבתי פוסט בנושא הזכות לביטוי באתרי אירוח, כתבתי אז:
הפעלת צנזורה במקרה כזה משמעה כי אותו גורם, שפועל בדרך כלל למטרות רווח, הוא זה שיפעיל סטנדרטים חוקתיים של איזון בין חופש ביטוי, בטחון הציבור והזכות לקניין. כלומר, האינטרנט יוצר מצב חדש, בו האיזונים החוקתיים מתבצעים על ידי גורמים עם מטרות רווח. האם הפעלת סטנדרטים אלו על ידי גורמים פרטיים הינה הדרך הראויה, האם הרגולטור צריך להתערב או האם השוק יסדיר את עצמו במרחב החדש שנוצר? לדוגמא, בפורום תפוז הקשור לזכויות מאבטחים החליט מנהל הפורום שמעוניין לסייע למאבטחים למחוק הודעות שנמסרו מהקליניקה המשפטית. הסיבה? לטענתו באי הפורום הוטעו על ידי אותה קליניקה. אולם, האם הטעיה כזו משמעה אוטומאטית חסימתם של ביטויים?
5.
השאלה המדויקת היא לא האם המחוקק צריך להתערב (ואני רואה את "חוק ניידות הבלוגים" רץ כאן במהרה) אלא האם באמת לא ראוי לקום אחת ולתמיד ולבטל את עוולת לשון הרע? אותה עוולה היא אימת כל מתבטא ומשמשת הרבה יותר להשתקת דוברים תמימים מאשר להגנה על שמם הטוב של אזרחים אחרים. כיום, כשלכל אחד יש זיקה לאמצעי תקשורת ולכל אחד יש את היכולת לפרסם דברי הכחשה ותיקון, להציג את הטענות שפורסמו ועוד, אולי ראוי לבטל את העוולה (האזרחית בלבד, להותיר את האיסור הפלילי) ובכך למנוע שימוש באיום בתביעה זו ככלי צנזורה.
6.
הדרך הנכונה לבדוק האם ההצעה שלי נכונה היא כמובן אחת בלבד, והיא לא החלטה ערכית: צריך לפנות ולבחון בצורה אמפירית מה אחוז תביעות לשון הרע שמתקבלות מתוך כלל האיומים בתביעות לשון הרע. אם סך כל האיומים נניח הוא 10,000 בשנה, ובכל שנה מתקבלות במלואן בבית משפט ובפסק דין חלוט 100 החלטות, דהיינו ש99% מהתלונות לא היו מוצדקות. במקביל, עד שיתקבלו תוצאות ההחלטה, יש לחייב כל מי שמאיים בתביעת לשון הרע לפנות לערכאות משפטיות ולאסור עליו להתפשר מחוץ לבית משפט. המטרה? בחינה אמיתית של אחוז תביעות הסרק.
7.
לאחר בחינה מדוקדקת כזו, ניתן יהיה לבדוק מה הכלל היעיל: האם מדובר בכלי משפטי שנועד להגן על שם טוב של אדם או שמדובר בכלי משפטי שנעשה בו שימוש מופרז. אם השימוש מופרז, אז אולי כדאי ליישם את התיאורמה של קאוז ולקבוע כי הכלל המשפטי מיותר וצריך לעבור לכלל אחר.
8.
אני לא קראתי מעולם את הבלוג "עומדים בשער", מעולם לא בחנתי את אמיתות דבריו, ויכול להיות שבאמת כתב הוא שקרים גסים ודברי בלע; אולם, אני עומד איתן למען הגנה על זכותו לומר זאת כל עוד הוא מוכן לשאת באחריות בעצמו. ירצה תפוז להיות צד בסכסוך, שיבחר לעשות כן, אולם תפוז אינה הגורם הנכון לסתום את פיו של ייגר. תפוז לא נושאת ולא צריכה לשאת בעלויות חופש הביטוי שלו, אבל כיוון שזו אינה נושאת בעלויות חופש הביטוי שלו, אינה צריכה לשאת גם בחבות המשפטית.
לקריאה נוספת (14:45)
אפי פוקס מביא כמה דברי טעם ומסביר על הודעה והסרה.
לשם שינוי, אני מסכים כמעט עם כל מילה ובמיוחד עם הסיכום. תפוז לא הפעילה צנזורה, היא הפעילה שיקול דעת כלכלי. בפוסט שלי ניתחתי את שיקול הדעת הזה והגעתי למסקנה שגם הוא היה פשוט לא נכון והוא יפגע בתפוז פי כמה מהתביעה של וואן. (גם הגדילה את החשיפה לתביעות, וגם פגעה באמון הגולשים, הם-הם מקור ההכנסה שלה).
אני רק חושב שלא צריך לבטל את עוולת לשון הרע, משום שאני מקווה שברור לך כמו לי שברגע שחוק מסחר אלקטרוני יעבור במתכונת הנוכחית שלו, הפרשיות הללו יפסקו. (לתחושתי גם ההלכה היום מאפשרת התנהלות כמו שהצעתי בבלוג שלי, אבל על זה לא נבזבז הקלדות)
אני לא בטוח שחוק מסחר אלקטרוני יתן חסינות; אני רוצה להאמין שכן, אבל ככל הנראה החוק יפורש בצורה שלא מקנה חסינות לגולש (דמיין לעצמך מצב שבו טוקבקיסט אנונימי נתבע).
אני חושב שראוי לערוך מחקר כזה בתחום לשון הרע רק בשביל הידע האקדמי, כמו גם לחייב תביעות כאלה להתברר עד הסוף תוך קביעת הוצאות סטטוטורויות בתביעות לשון הרע.
החוק לא מעניק חסינות לגולש, הוא מעניק חסינות לספק שירותי האירוח (תפוז), והוא רושם מפורשות שאם הגולש ירצה לנהל את ההליך על גבו- הוא יכול. בכל מקרה, ברירת המחדל היא שהתוכן הפוגעני ישאר כמו שהוא עד לבירור ההליך, והאתר ישאר חסין לחלוטין. (מה שידרבן אותו שלא לצנזר). תפוז עשו בידיוק את ההיפך כמובן…
לנוחיותך:
מכיר את החוק הזה טוב מאוד.
הבעיה היא שלא ניתן לכתוב בלוג אנונימי בכל מקרה לפי החוק. מרגע שאני (קרי : One) מחליט שאני רוצה לפגוע באנונימיות של בלוגר מסוים (קרי : ייגר) אני מאיים בתביעת לשון הרע ואני מקבל חשיפה ללא צו (קרי: בלי איזונים חוקתיים של חופש ביטוי)
בדיוק הסוג של הצנזורה האפוסטפריורי שאנחנו לא רוצים.
אני ממש מופתע מהצורה שבה אתם מפרידים את המילים "צנזורה" ו"שיקול עסקי" – הם הרי זהות כאן. מדובר בצנזורה תאגידית (והודעת תפוז אומרת שהם צינזרו – חד וחלק).
אם עיתונים מחליטים לא לכתוב תחקירים כנגד בעלי הון מחשש להסתבכות בדיבה, אזי מדובר בשיקול עסקי? מה קורה לכם, חברים? זאת צנזורה תאגידית של הון שמשתמש בכוח שלו כדי לסתום פיות.
הופמן,
אני חושב ששני המקרים גרועים באותה מידה. אני חושב אבל שבעוד שלמדינה אסור לפגוע לך בחופש הביטוי, לתאגיד עסקי מותר שיהיו שיקולי רווח. הבעיה היא כמובן, כשלתאגיד עסקי יש חובת נאמנות כלפי הציבור.
ההבדל הוא שלתאגיד אין שום חובה כלפי הציבור לאפשר לו חופש ביטוי. אני לא אומר שזה טוב, אני אומר שזה החוק.
באופן לא מפתיע, אני מסכים איתך. תפוז הגנו על עצמם, וזה בסדר. הכותב "ייגר מאיסטר" מחה על ההתערבות בתכניו וסגר את הבלוג, וגם זה בסדר (גם אם עצוב, אני מניח, לקוראיו).
השאלה היא כמובן, מה עושים עכשיו עם הביריונות של one?
פרסמתי אצלי בבלוג הצעה, שהעברתי אישית לייגר, לפרסם את התכנים המצונזרים אצלי בבלוג. וקראתי לבלוגרים נוספים להתנדב לפרסם את אותם התכנים במקביל (בהנחה שאכן לא מדובר בהשתלחויות ריקות ושקרים), ולו רק בכדי למנוע את סתימת הפיות ש one ביקשו להשיג.
אני תוהה מה עומק הבור המשפטי שחפרתי לעצמי (בהנחה שהתכנים אכן יפורסמו. מר ייגר מאיסטר עדיין מתלבט)?
טרף,
מה עושים עם הביריונות של One? לא יודע, מפסיקים לקרוא את האתר? יוצאים לחרם? הולכים לברר אם העובדות שכתב ייגר נכונות בכלל? (אני לא קראתי את הבלוג שלו מעולם ואפילו לא יודע על מה האיומים בלשון הרע).
מעניין שכמות גדולה מהאנשים שיצאו להגנתו/גנותו של כל המאורע, כולל אני, לא היו מקוראיו של הבלוג עצמו.
למיטב ידיעתי הדרישות של one היו כנגד שימוש בביטויים כגון "אתר הרכילויות והמסיבות" כשם קבוע לאתר one, ועוד שאר דברים בסגנון זה. ביקשתי מייגר שיאיר את עיני בנוגע לאילו ביטויים היתה מחלוקת. כאמור, אני מחכה שייגר יחליט אם הוא מעוניין לפרסם את התכנים שצונזרו.
אם זה הכל, אז לא רק שמדובר בהשתקה עצבנית אלא מדובר בצנזורה רצינית מאוד. לקרוא לOne "אתר הרכילויות והמסיבות" לא גרוע יותר מלקרוא לעיתון מסוים "צהובון", וזה משהו שעושים לא אחת.
יהונתן: "מרגע שאני (קרי : One) מחליט שאני רוצה לפגוע באנונימיות של בלוגר מסוים (קרי : ייגר) אני מאיים בתביעת לשון הרע ואני מקבל חשיפה ללא צו (קרי: בלי איזונים חוקתיים של חופש ביטוי)"
ממש לא. אתה חייב לגשת לקבל צו. לספק השרות אסור למסור את פרטי הגולש גם במידה והוא יודע אותם (סעיף 13א להצעת החוק).
אלעד,
10(א)(3)(א): "אם לא יקבל הודעה ממפיץ המידע שבה הוא חולק על תוכן ההודעה ושלפיה בכוונתו להתדיין עם המתלונן בעניין זה בבית המשפט"
איך הוא מתכוון להתדיין עם המתלונן אם אין למתלונן את הפרטים?
אין לו הפרטים? שיואיל ויגש לבית המשפט ויבקש צו לחשיפתם.
הצעת החוק אוסרת במפורש על הספק למסור את פרטי הבלוגר (מפיץ המידע).
אלא אם הבלוגר הלך והודיע כי הוא מוכן להתדיין בבית המשפט (קרי: הסכים לחשיפת הפרטים).
אתה אומר שבעצם לשיטתך סירוב אומר שעכשיו הוא צריך ללכת לקבל צו, ולכן השאלה היא מה ההבדל בין המצב הזה לבין מצב בו אין "הודעה והסרה"?
אוסיף רק ציטוט מתוך דברי ההסבר של הצעת החוק:
"מוצע להטיל על ספק שירותי אינטרנט חובת סודיות כלפי מפיץ מידע ולקבוע כי ספק שירותי אינטרנט המספק שירות אירוח או שירות גישה חייב לשמור בסוד את פרטי מפיץ מידע שיש בהם כדי לזהותו, ולא לגלות אותם אלא אם כן הסכים מפיץ המידע לכך במפורש ובכתב, או אם נדרש לכך לפי הוראות
כל דין או לפי צו של בית משפט …"
ושוב, ההדגשות שלי:
"מוצע להטיל על ספק שירותי אינטרנט חובת סודיות כלפי מפיץ מידע ולקבוע כי ספק שירותי אינטרנט המספק שירות אירוח או שירות גישה חייב לשמור בסוד את פרטי מפיץ מידע שיש בהם כדי לזהותו, ולא לגלות אותם אלא אם כן הסכים מפיץ המידע לכך במפורש ובכתב, או אם נדרש לכך לפי הוראות
כל דין או לפי צו של בית משפט …"
כלומר, אם הבלוגר לא מעוניין בהסרה, ומעוניין להתחיל בהליכים משפטיים נגד המתלונן, הוא הסכים להעביר את הפרטים אל המתלונן, לא?
הבלוגר צריך להתחיל בהליכים משפטיים נגד המתלונן? לא להיפך?
נגיד שאני מפעיל בלוגיה ויש לי בלוגר בעל כתובת מייל חסויה. אני שולח לו הודעה והוא עונה שהוא לוקח אחריות, עומד מאחורי הדברים שלו, ושמצידו שיתבעו אותו. את ההודעה הבלתי מזוהה אני מעביר למתלונן וזה הופך לעניין שלו. לפחות כך אני מבין את הצעת החוק.
בנוסף, בהצעת החוק לא נקבע מהם "האמצעים הסבירים" שעל הספק לנקוט בכדי לשלוח הודעה לבלוגר (מפיץ המידע). במקרה שלא ניתן לאתרו הצעת החוק קובעת שהפרסום ישאר ואז בוודאי על המתלונן לגשת לבית המשפט.
לא,
נגיד שאתה מפעיל בלוגיה. אתה מקבל הודעה ממישהו שהוא רוצה לתבוע את הבלוגר, אתה פונה אל הבלוגר ואומר לו שהוא צריך להסיר את התכנים או להכנס להליכים משפטיים מול המתלונן, כלומר – לתת לו את הפרטים ולתת לו לתבוע את הבלוגר.
אם כתובת המייל חסויה והוא אומר לך "תן לו את הפרטים שלי" הוא צריך לתת את הפרטים שלו. אם הוא לא הזדהה מולך בתור אדם שמתכוון להענות להליכים המשפטיים, אתה מחויב להסיר את הפרטים למיטב הבנתי (אחרת תקום לך אחריות).
כלומר אתה גם לא מקבל את ההבנה שלי שבמידה ולא ניתן לאתר את הבלוגר יש להשאיר את הפרסום על כנו?
זה בטוח לא:
"אם לא קיבל הודעה כאמור – הסיר את המידע או חסם את הגישה אליו והודיע על כך למתלונן".
יהונתן, כאן אתה טועה, (אפילו פעמיים). אני נחלץ לעזרת ידידי אלעד: ראשית, לא רשום מילה על חשיפה בסע' שציטטת, אני רק אומר ואוסיף שאפשר לחלוטין להתגונן תחת שמירה על האלמוניות. גם בבית המשפט בישראל. המפתח לכך הוא שתפוז לעולם ישארו הmiddle man. זה בהחלט אפשרי ובית המשפט יאמץ את זה בשתי ידיים. מצטער על העמימות, אבל תפעיל את הכשרון היצירתי המשפטי שלך (ששופע תמיד) ותחשוב איך עושים את זה.
שנית, אם הוא אומר שהוא ינהל הליך הגנה, אז פשוט מאוד אתה בתור תפוז מודיע את זה לבית המשפט, מצהיר על העדר יריבות, ושיש מישהו שעושה Step FW. ואז מייד יגישו אנשי וואן היקרים את הבקשה שלהם לחשיפת פרטי גולש. ממי? מתפוז. בית המשפט יידון בבקשה (כמו שהוא עושה כל יומיים ואין צורך להרחיב), ואם יוחלט שכן, יועברו הפרטים לידי גב' אסייג וחבריה, ותפוז יצאו מבית המשפט וישאירו את הבלוגר הלא אלמוני, ואת אנשי וואן להמשיך להתקוטט.
ובוא נאמר עוד משהו- הסיפור פה הוא לא עלויות משפטיות, זה ברור לגמרי. זה לא מזיז לתפוז. מזיז לה משהו אחר ומעניין לנחש מהו.
לא אפי,
בישראל, לצערנו, אין כזה דבר הליך ג'ון דו. אני יודע שאתה מנסה לקדם אותו, אבל כל עוד אין אותו אין אפשרות לשום דרך אחרת, בתי המשפט מורים על חשיפת גולשים במסגרת הליך גילוי מסמכים בצורה שגויה, אז אתה חושב ששופט לא יפרש את הסעיף בחוק כאילו זה אומר שהנתבע מסכים לחשוף את הפרטים שלו?
אם הבלוגר הודיע כי הוא מוכן להתדיין עם המתלונן זו הסכמה למסור את הפרטים, לא? בלוגר שמודיע שהוא *מוכן* לעמוד למשפט בעצם אומר שהוא מוכן לתת את הפרטים שלו.
אם תפוז "מודיעים" לבית משפט אז תפוז הם כבר נתבעים, זה אומר שצריך להגיש תביעה על כל בקשה כזו, מה שמייקר את ההליך בכל מקרה.
שוב אני חושש שנפלה טעות. הסעיף שציטטת מדבר על המקרה שניתן היה לאתר את הבלוגר. ראה את הסעיף הבא 10(א)(3)(ג):
"לא איתר הספק את מפיץ המידע באמצעים סבירים – הודיע על כך למתלונן ונמנע מהסרת המידע או מחסימת הגישה אליו."
אלעד,
כשמדובר בבלוגר ניתן לעשות שני דברים שיחשבו כ"אמצעים סבירים": הראשון הוא לשלוח מייל לכתובת המייל שאותה נתן הבלוגר (ואימת ספק האחסון) והשני הוא להשאיר תגובה בבלוג. עשית את שני אלה ולא קיבלת תגובה מהבלוגר, אתה מחוייב להסיר את התוכן.
נניח שגם כתובת המייל של הבלוגר חסומה וגם זה בחר במערכת הניהול לא לאפשר תגובות, אז אולי אפשר לומר זאת. מצד שני, כשמדובר בטוקבקיסט אנונימי, אז אפשר באמת לומר שאין להוריד את התוכן.
יפה. זה בדיוק מה שכתבתי ("כלומר אתה גם לא מקבל את ההבנה שלי שבמידה ולא ניתן לאתר את הבלוגר יש להשאיר את הפרסום על כנו?").
כשלא ניתן ליצור קשר באמצעים סבירים (ואולי השר יקבע כאן תקנות) לא מסירים את התוכן והמתלונן יכול לפנות לבית המשפט ולבקש את חשיפת ה- IP לדוגמה. מכאן אני גם מסיק שכאשר נמסרה ההודעה לבלוגר, והוא בוחר לקחת אחריות, לא ימסרו את פרטיו.
ואני אקנח: תנאי השימוש צריכים להתייחס לאפשרויות הללו ולציין כי ההתקשרות בין המערכת המנהלת לבלוגר תהיינה על בסיס כתובת הדוא"ל שתמסר (או מערכת המסרים הפנימית כמו שיש בתפוז). התעלמות מהודעות שישלחו אל כתובת הדוא"ל כאמור תהווה הפרה יסודית של תנאי השימוש ותאפשר למערכת לנקוט בכל צעד שיידרש ממנה לפי הוראות כל דין. והינה יצאנו גם צדיקים, וגם לא הסתבכנו עם תובעים פוטנציאליים.
אלעד,
המסקנה שלך לא נכונה לדעתי. אבל נחכה ונראה מה בית משפט יחליט.
אפי,
אני חושב שאתה צודק בנושא הזה, אבל שוב, בית משפט ככל הנראה יקבע אחרת.
נראה לי שהבעיה העיקרית כאן היא הרבה יותר כללית והיא האפשרות לבצע סחיטה באיומים אם הנשק הוא איום בתביעה משפטית. זאת טכניקה ששומעים עליה הרבה לא רק באיומים בתביעות לשון הרע (ע"ע MAFIAA). לכאורה יש זכות לכל אחד לפנות לבית המשפט אבל נעשה הרבה שימוש לרעה באיום בשימוש בזכות זאת, ולכן צריך שתהיה אפשרות לנקוט סנקציות נגד מי שמנצל אותה לרעה.
פרסמתי היום לינקים לחמישה פוסטים של ייגר, ששמורים עדיין במערכת ה cach של גוגל. כולל הפוסט המאוזכר בעין השביעית המכונה "תחנת רכבת one" שכנראה הצית חלק מהאש הנוכחית.
אתה מוזמן לקרוא ולחוות דעה מושכלת יותר על כל העניין.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19129
לו אני ייגר, הייתי פותחת בלוג עצמאי (עם פרסומות לבקרדי בריזר:). זה הדבר הכי חזק שהוא יכול לעשות.
ואם לא זה, אז לכתוב בתשלום באתר אחר.
בימים אלו אני בעצמי
קולגה של ייגר לתחת אותה קורת גג, נלחמת למול מנהלת פורום פמיניזם, שנתקלתי לשם במקרה ומתנהגת כמו אישה עם פין. התביישתי לרגע על כך שאני כותבת בלוג ומשתתפת בפורומים השונים. אני בוהה מותשת ומאוכזבת במסך הזה שכל בוקר מגלה לי עולמות מרתקים, ולא מאמינה שהגעתי למצב של סִכְסוּךְ וִירְטוּאָלִי שבו אני פונה לעזרה משפטית.
אני פשוט חושבת שכשאני כותבת רשומה או תגובה למישהו בבלוג או בפורום אני כותבת מהבטן, עם כאב אמיתי, לא מתוך עמדה של אדם שָׂבֵעַ שטובל בשמנת וכותב מתוך שעשוע כדי ללקט תגובות. הכי אִכְזֵבה אותי תגובת הנהלת הפורומים הלאקונית. שנים שאני כותבת פה בתפוז, ולא חלמתי על היום שבו אתלונן על משתתף, בלוגר, או מנהל פורום. בדרך כלל כשאני רואה רשומות המלינות על בלוגרים, או על התנסחויות, אי הבהרות, מריבות מול הנהלת תפוז, רק לפי הכותרת, אני מעדיפה להמשיך הלאה. כי אני לא אוהבת השמצות.
רצה הגורל ופניתי לעזרה תגובת הנהלת הפורומים לא התייחסה כלל לבקשה שלי הפשוטה שהייתה להסיר את הודעת המנהלת כפי שהיא הסירה את שלי. הם פשוט התמקדו בלגונן על אותה מנהלת פורום. ואני אומרת, כן בטח, זה מוכר. לחיי הלויאליות.
ואני תוהה האם בתוך המכלול הזה שנקרא הון אנושי מסתתר אדם עם נשמה טהורה ורק כשהוא לובש את תחפושות המדים שלו, של המנהל הוירטואלי הוא מרשה לעצמו להקליד מילות נאצה.ולקבל גב מהנהלת הפורומים. ואיפה הוא חופש הביטוי.
דבורית הגיבה לי שזה לא נושא ששיך אליה. הנהלת הפרומים כתבה לי שזה לא עניינם ואף טרחה לגרום לי להבין שהתגובות שמגיב כותב בפורומים צריכים להיות בעלי גוון התאום את דעתו של מנהל הפורום. ואני תוהה, איזה אינטרס יהיה לאתר שמציג את הפורומים כספינת הדגל שלו, לתת למנהל פורום, שהוא למעשה אדם כמוני מין השורה, להיות מניפולאטור ולהחליט מי ישתתף בפורום שכביכול אמור להיות פתוח לכולם חרף מגוון הדעות- הרי זה מה שיפה, שאם כולם היו חושבים אותו הדבר לבטח היה משעמם.
אם כך, אני שואלת, אז איזה דעות מותר לי להגיד בדיוק. ממתי קובעים איזה סוג של דעות צריך לכתוב. אז איפה חופש הביטוי. מה זה אומר שמנתבים את המגיבים שישתמשו בכתיבה יותר מוקפדת אחרת מעיפים אותך, מוחקים אותך חוסמים אותך. כמו כן, מבחינתם זה בסדר שמנהל פורום יעביר ביקורת על המשתתפים שלו, ישתמש בלשון לא נקייה. אבל מגיב שלא כתב כלום נגד אף אחד- הוא פסול. הרי האתר ניזון וחי ממגיבים, אז למה לגרום להם לברוח.
כנראה שלא קיים דבר כזה חופש הביטוי, וחבל.
אפשר למשל להציע שמי שמגיש תביעה על סך(נגיד) מליון שקל בעניין לשון הרע לבית המשפט יהיה חייב להפקיד עד עשרה אחוזים מהסכום, ושבמידה שהתביעה נדחית על הסף הסכום יופנה להוצאות המשפטיות של המתגונן?