ביום חמישי השבוע, אם לא יהיו איומי שביתה או מלחמות מאורגנות, ישובו תלמידי בתי הספר ללימודים והוריהם שוב יוציאו עשרות מיליוני שקלים מיותרים; לא, כבר לא מדובר על דרישות קבוצת הלחץ שנקראת 'ילדים' לקנות קלמר בובספוג ממותג או ארגון טרור שמאיים על שלומה של ישראל שדורש השקעה של מיליארדים במאבטחים, אלא דווקא ספרי הלימוד (להלן: האויב מבפנים).
שתי טרוניות קיימות כלפי ספרי הלימוד המסורתיים, ואת שתיהן ניתן לפתור במהלך הוגן ופשוט מאוד. הראשונה היא משקל הילקוט של התלמידים; תלמיד בכיתה נמוכה נדרש לעיתים לשאת ילקוט ששוקל כמעט כמוהו (וזאת למרות חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא). הטרוניה השניה, כמובן, היא מחיר ספרי הלימוד. למרות שבישראל חוק לימוד חובה קובע כי הלימודים יהיו בחינם, הרי שהוצאה משמעותית היא עלות ספרי הלימוד.
את שתי בעיות אלה אפשר לפתור בצורה קלה: ספרים דיגיטליים (וזכויות היוצרים עליהם). ספרי הלימוד מוכנים על ידי משרד החינוך או בהזמנתו, וככאלה ניתן לראותם כיצירות אשר זכויות היוצרים עליהן (כעבודה מוזמנת) יכולה להיות של המדינה (בהנחה ותהיה הסכמה בין המזמין ליוצר, על פי סעיף 35 לחוק זכויות יוצרים); ככאלה, ניתן יהיה להפיץ ספרים דיגיטליים בחינם לתלמידי ישראל ולחסוך פעמיים: התלמידים ידרשו רק לשאת קורא אלקטרוני (ששוקל הרבה פחות ועולה, במחיר המצטבר הרבה פחות מספרי הלימוד) והספרים, כל עוד התלמיד לומד בבית הספר, ינתנו בחינם.
צעד יפה לכיוון עשתה חברת הכנסת עינת וילף, עם הצעת חוק ספרים דיגיטליים, שאמנם לא באה לקבוע שהספרים ינתנו בחינם אבל הציעה שתלמידים יוכלו לקבל כל ספר לימוד בצורה דיגיטלית (פתרון לבעיה 1, אך לא לבעיה 0). אלא, שזו נתקלה במכשול בדמות חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, שאמרה: "יהיו הרבה האקרים שיתקינו לנו ספרי לימוד משלהם. אתם תשכחו את התורה, אתם תשכחו מה זה תהילים. ילדי ישראל ילמדו את ההיסטוריה של פלסטין". אכן, הורות ובורות.
מדינת ישראל נתנה למבחר מצומצם של אנשים פרטיים (מחברי ספרי הלימוד) מונופול מצומצם על הידע: מרגע שאותם ספרים נכנסים לתוך תוכנית הלימוד המאושרת התלמידים חייבים לרכוש את אותם ספרים. אלא, שאותו מונופול על הידע חייב לבוא יחד עם הצברה שלו. הפתרון של הפקעת זכויות היוצרים על ספרי הלימוד יוכל לאפשר לנו לא מעט תרחישים: הראשון הוא הוצאת ספר דיגיטלי בכפיה, כיוון שזכויות היוצרים יפוגו על ספרי הלימוד, כל אחד יוכל להוציא מהדורה אלקטרונית, מה שיאפשר הוצאה מהירה יותר שלו, גם אם בעל הזכויות אינו מעוניין בעותק דיגיטלי. השני הוא שספרי הלימוד יוכלו לעבור עדכונים על ידי הציבור ולהחזיר את הידע לציבור. השלישי הוא המעניין, והוא האפשרות שספרי הלימוד ותוכניות הלימוד יעמדו, סוף סוף, לביקורת ציבורית ולדיון, ולא רק לאישור פורמאלי.
אכן, הצעתי בזמנו גם את ההצעה לגבי תרופות הנמצאות בסל הבריאות, אלא שכאן הפתרון טוב יותר: המדינה מקנה לא רק את המימון, אלא גם מונופול על הידע. במצב כזה, חייבים לפתוח את הספרים לבעלות של הציבור.
התוצאה תהיה פינוי של משאבים שקיימים אצל ההורים בהוצאה על חינוך שיוכלו להיות מופנים לשיפור רווחת הילדים, שיפור בריאות הילדים וחסכון בהוצאות המדינה. מנגד, לא מדובר בפגיעה בקניין הפרטי של המחבר: אם זה ירצה לשמור את זכויות היוצרים על ספריו, הוא יוכל לעשות כן כל עוד הוא לא הופך את ספריו לחלק מתכנית הלימודים המחייבת. מכונים פרטיים אשר עושים בימים אלה הון מספרי לימוד איכותיים במיוחד יוכלו להמשיך בעבודתם ולהתפרנס, ויכולים תמיד להרוויח גם על ידי הוצאה לאור של תכנים משלימים לתכני הלימודים. אלא, שהפיכת סל הלימוד לקניין הציבור היא הדרך לשפר את מצבנו ולעזור לישראל להיות מעצמת חינוך.
הפתח שאתה נותן לספרים משלימים הוא בעייתי. כי דה-פקטו, הילדים צריכים את ספרי הלימוד שהמורים אומרים להם שהם צריכים, ולא את ספרי הלימוד שכתובים בתוכנית הלימודים.
מה שעשויה ההצעה שלך לעורר היא שיוצרי הספרים יורידו את הרמה של הספרים ה"מאושרים", לטובת תגבור ספרים "משלימים" שעליהם הם ירוויחו יותר.. ויהפכו את המצב של קניית ספרים משלימים להכרך.
דבר שני — בתור ילד, לא הייתי רוצה להסתובב עם קורא-אלקרטוני שעולה אלף שקל — הייתי מאבד אותו פעם בשבועיים ושובר אותו פעם בשלושה. זה יפתר כשקוראים אלקטרונים יעלו מאה שקל ויהיו עמידים כמו פלאפון-נוקיה ישן, אבל עוד חזון למועד.
פתרון (ביניים? קיים?)? ספריות השאלה בית ספריות — ההורים שלי לא קנו ספרי לימוד מאז שעברתי את כיתה ב'. זה גם מאלץ את בתי הספר לעבוד עם ספרים ישנים (כי הם קונים את הספרים, לא ההורים), ולכן מונעים החלפה של כל הספרים כל שנה, כמו שקורה במקרה שבו הורים מנסים לקנות ספרים משומשים. זה גם גורם לבתי הספר לא להשתמש ב"חוברות עבודה". זה גם גורם לבתי הספר לשאוף לצמצם את מספר ספרי הלימוד למינימום ההכרחי, ועוזר (קצת) בסוגיית המשקל.
אם כבר מפקיעים את זכויות היוצרים על הספרים מהכותבים, אפשר להדפיס אותם באופן מקביל, להוזיל את מחירם וכך להוזיל את יצירת ספריית ההשאלה הבית ספרית, ואת הסכום שבית הספר גובה מתלמידים על כך.
תסלח לי, אבל הפוסט שלך אינו עונה על הסוגיה שאנסטסיה מיכאלי העלתה!
וטוב שכך. יש שטויות שלא דורשות תשובה.
מספר נקודות:
1 – כיום דרך מימון פיתוח הספרים היא על-ידי מכירתם. אם משרד החינוך יממן את הפיתוח הואיכול להיות בעל הזכויות.
2 – בחיפה, מאז שהייתי ילד, בית הספר מחלק את רוב הספרים ולא מחליפים אותם כל שנה. עבור שתי הבנות שלי (כיתה ב' וכיתה ו') לא התבקשנו לרכוש אף ספר לקראת השנה הבאה למעט אטלס שקיים ברשותנו משנים קודמות.
3 – בניגוד לסעיף הקודם, התופעה של חוברות למידה, בהן התלמידים כותבים ולא ניתנות כמעט לשימוש חוזר, די נרחבת בכיתות הנמוכות. אך גם חוברות אלו ניתנות על-ידי העירייה.
3 – בכנס ויקימניה האחרון בחיפה היתה הרצאה על התאמת סביבת הויקי לעריכת ספר לימוד בחשבון על-ידי מורים. המורים הם הנכס העיקרי של מערכת החינוך. צריך "לנצל" אותם לכתיבת הספרים. ניתן למצוא מספר מורים אשר יקבלו משימת על לכתיבת הספרים הפתוחים.
רונן,
קורא אלקטרוני לא צריך לעלות כמה אלפי שקלים, הוא יכול גם לעלות 200 ש"ח אם הוא בנוי נכון.
ולגבי הרמה, וובכן, אני לא בטוח שהיא תרד.
אלעד,
משרד החינוך, דה-פקטו, מממן את הספרים כי הוא (מה לעשות) מאפשר להם לזכות בשוק גדול יותר. הוא יכול להחצין את העלויות על ההורים או לסבסד, אבל זה כבר לא משנה.
גם אצלי בחטיבה חילקו ספרים, אבל זה עבד רק חלקית. חלק מההורים לא רצו את זה וחלק מהתלמידים השחיתו את הספרים ללא היכר.
בתור חיפאי לשעבר זה נראה לי מגוחך לחלוטין לקנות ספרים חדשים כל שנה.
אפשר גם ליצור מצב בו בית הספר נותן את הספרים לילדים תמורת פקדון אותו הוא מחזיר להם בסוף השנה, אם הספר במצב טוב. זה פותח את בעיות הונדליזם (הבולטות שביניהן, לפחות).
אני דוקא מסכים עם רונן לגבי בעיית ה"ספרים המשלימים". גם כאן פתרון אפשרי הוא שבתי הספר יקנו את הספרים ולא ההורים, וכך תהיה להם מוטיבציה להשתמש בהם שוב ושוב.
מספר מחשבות:
1. אחת המחלות היא המהדורות, לא רק בבתי הספר אלא גם באקדמיה. השינוי הקטן ביותר בעימוד הופך מהדורות ישנות לבעתיות, אפילו אם התכנים לא השתנו (פתרון: ספרים דיגיטלים).
2. חוברות עבודה. לא ניתן למחזר. מיותר. בשביל זה יש מחברות (או מחשבי XO).
3. לא ברור לי מדוע יש זכויות יוצרים על ספרים המיועדים לשמש את תוכנית הלימודים, כאשר פיתוח תוכניות הלימודים ממומנות על ידי הציבור. תכניות הלימוד, והספרים הנובעים מהם צריכים להיות מפותחים כ-Work for hire, כאשר הזכויות צריכות שמורות למדינה לטובת האזרחים. שימוש ב-CC יביא לפיתוח נוסף של אותן תכניות.
הנחת היסוד שלך מאוד לא נכונה. משרד החינוך לא מזמין ספרי לימוד וודאי לא מכין אותם בעצמו. המשרד מפרסם את תכנית הלימודים, וההוצאות לאור מפיקות ספרי לימוד לפיה. ספרים אלו צריכים לקבל את אישור המשרד (בשנים האחרונות מספר האישור מודפס על הכריכה) ולאחר מכן לשכנע את המורים לבחור בספר שלהן ולא בספר מקביל. באחת הכתבות שפורסמו הקיץ אמר מנכ"ל של אחת ההוצאות שכל ספר שאושר ונמכר צריך לכסות עלויות של ספרים אחרים שלא אושרו.
עדיין אני טוען כי ההפקה צריכה להיות Work for hire (מה המינוח העברי לכך?). אין לי כוונה להכנס לתמחור של המוציאים לאור, אלא לדרישות של משרד החינוך.
יתכן מאוד כי עלות ההפקה תהייה יקרה יותר (שכן המוציאים לאור יקבלו כסף רק על ההפקה, ולא על ההפצה והעצים המתים), אך בשילוב עם דיגיטציה, סילוק החוברות, ושימור זכויות היוצרים אצל המקבלים (אנחנו), נקבל עלות סופית נמוכה יותר ביחד עם תמורה גבוהה יותר.